366 פעם 366

366 מלים על מה זה בעצם כלכלה. התשובה ביסודה פשוטה ורק אחר כך מסתבכת. אז חשוב לזכור את היסוד הפשוט כדי שיהיה לאן לחזור כשהדברים מסתבכים. כלכלה היא השם שבני אדם נתנו לפעילות באמצעותה הם דואגים לצרכים שלהם. קודם כל צרכים חומריים – מזון גג וכן הלאה – אבל גם צרכים רוחניים – תרבות, בטחון, עתיד, תחושת שייכות ושליטה. הכלכלה בימינו שנהוג לכנותה 'קפיטליסטית' ו'גלובלית' היא אכן גם זה וגם זה קודם כל במובן הפשוט הבא: אם 'קפיטליזם' מבוסס על 'קפיטל' שלצורך העניין כרגע נגיד שזה מושג נרדף ל'כסף', הרי שכן, הכלכלה בימינו מבוססת על כסף. אבל חשוב לזכור כבר כאן שבימינו, המלה 'כסף' מתייחסת ב-95% מהמקרים לישות דיגיטלית השמורה על מערכת מידע כזו או אחרת. ובאיזה מובן היא 'גלובלית'? פשוט: המוצרים והשירותים המשמשים כל אחד מאיתנו, מיוצרים באופן ישיר ועקיף ברחבי הגלובוס כולו. כאן אמורה לצוץ השאלה, איך 'כסף' ש-95% ממנו הוא כאמור ישות דיגיטלית ויתר ה-5% מופיעים בצורת נייר מצוייר, מצליח לייצר ברחבי הגלובוס מוצרים ושירותים בלעדיהם אף

366 מלים על הדרך הציונית לטיפול בצד הכלכלי של משבר הקורונה. היה היה איש אחד עם זקן, לא טיפש בכלל, שכשהוא חזה את המדינה, ואני מדבר על הרצל אם זה לא ברור, הוא כתב שכל המערכות הפיננסיות ללא יוצאת מהכלל, בנקים בורסה וחברות אשראי, חייבות להיות בידי הציבור כדי למנוע קטסטרופות. אבל בימינו דבריו של הרצל הופכים אותו ל'קומוניסט' כמובן... הנה נסיון להסביר לגאוני 'הכלכלה הנכונה' את ההגיון של הרצל: הואיל וכל הכלכלה המודרנית תלויה במימון, הרי שמעצם הגדרת המימון כמרכיב שאין בלתו בהפעלת כל סוגי הכלכלה על כל היבטיהם - מים מזון ביוב בריאות בידור בטחון וכן הלאה - הרי ש'לא יעלה על הדעת' – כך חשב הרצל וכך אמור לחשוב אדם רציונלי -  שמערכת המימון תהיה בידים פרטיות. לאו דווקא כי מדובר באנשים רעים ומושחתים שאכפת להם רק מעצמם (אין באמת אנשים כאלו, רק בסרטים אנחנו רואים אותם) אלא כי האדם הפרטי, יהיה חכם ככל שיהיה מעצם היותו גורם פרטי התנהלותו כגורם פרטי היא חד צדדית. אמנם מקובל להתייחס לאנשי המימון כאל גאונים שאין כמותם, כי "עובדה" שהם מרוויחים בלי לעבוד  10

366 מלים על שוויון ואי-שוויון. תולדות האנושות הן תולדות ההתמודדות של האדם עם הטבע. רוב בני האדם התקיימו בזכות תמורה על עבודה שביצעו, באופן ישיר או עקיף מול הטבע. פערים חברתיים תמיד התקיימו. מה שהשתנה בדורות האחרונים הוא עוצמתם והצדקתם. חשוב להבין שתחושת הצדק איננה פרי 'הבנייה' כזו או אחרת, אלא היא קודם כל אינסטינקט טבעי. לא מזמן התבצע במעבדה הניסוי הבא:   שני קופים שישבו בכלובים נפרדים, קיבלו כ"א מלפפון תמורת אבן. הכל התנהל על מי מנוחות עד שאחד מהם החל לקבל תמורת האבן עינב. לאחר כמה פעמים בהן מקבל-המלפפון הביע תסכול מרוסן, הוא החל להשתולל ולצרוח. יש הבנייה תרבותית, אבל היא רק חלק מהסיפור האנושי, מה גם שהמחקר המדעי מראה שתהליכי עידון חברתיים הם חלק גם מהאבולוציה של בעלי חיים. מרצה במכללה לחינוך בדרך כלל לא ישתולל ויצרח גם כשתמורת אותו מאמץ הכשרה (24 שנות לימוד) ותמורת אותה עבודה, הוא מקבל שליש ממה שמקבל 'עמיתו' באוניברסיטה. מדוע? לא רק כי בני אדם למדו להיות מנומסים, אלא גם כי שליש משכורת של מרצה באוניברסיטה היא בחזקת עושר מופלג יחסית ל-80%

366 מלים על הקוסם מארץ עוץ. למה זה בכלל חשוב כרגע? קראו ותבינו בעצמכם, שמדובר במשל פוליטי אקטואלי מאד. הספר ראה אור ב-1900, ורק בשנות ה-60' החלו לעמוד מחדש על משמעותו הפוליטית. ומדוע? כי זו דרכה של ההיסטוריה הפוליטית... באותו אופן בו מוצג עדיין בימינו הברון רוטשילד כ'אבי הישוב'(!!!) כשלמעשה הוא היה היריב הגדול ביותר של הרצל, ככה היו כאלו שלקחו את 'הקוסם מארץ עוץ', והפכו אותו דרך הסרט מ-1939 לאגדת ילדים חביבה, ומאוחר יותר (ע"ע אלטון ג'ון) לחלק מתעשיית הפנטזייה התלושה. למרבה השמחה, וכחלק מהתיקון האיטי שמבצע השיח הציבורי לפחות מ-2008 ובוודאי בימים אלו, ניתוח פוליטי של 'הקוסם מארץ עוץ' אפשר לקרוא היום בויקיפדיה (ואל תאמינו למה שכתוב שם שפרנק באום לא התעניין בפוליטיקה. הבל הבלים. זהו נסיון נואל הדומה לנסיון לעקור את שמעון פרס מההיסטוריה הפוליטית שלנו, או   את יגאל אלון). אבל בערך בויקיפדיה חסר מרכיב אחד חשוב מאד (הערך תוקן אבל לא תמיד התיקונים נשמרים). ובכן,   בסרט מ-1939 דורותי נועלת נעליים אדומות, למרות שבספר הנעליים הן בצבע כסף. זו אי

366 מלים על 'המהלפך' של אתמול. הוא מבורך מאד. מכמה סיבות. לא לפי סדר חשיבות: א.       בטווח סביר נראה לעין (שנתיים?) נגמרה הסאגה המסוכנת של עוד ועוד מערכת בחירות ועוד אחת. גם כי בחירות הן רק מרכיב בדמוקרטיה שהיא עצמה רק מרכיב בחיים הטובים של כולנו (שזו המטרה אם לרגע שכחנו), אלא כי הבחירות בארץ מגעילות למדי כבר לפחות 30 שנה (כנראה שיותר) ב.       הבלוף שנקרא כחול-לבן, פגר שנולד כגווייה, הגיע מהר עוד יותר משרבים קיוו, לסופו. האם יקרה הנס של השבת אחוז החסימה למקורו דבר שיבטל את הנטייה המעייפת לייצר איחודים שאין בהם לא איחוד ובוודאי לא תוצרת? הלוואי ג.        סכנת הקמת ממשלת מיעוט-לאומי ירדה מהפרק. שוב יאמרו האומרים שזו 'גזענות' וכן הלאה, ושוב אנסה להסביר מה היא גזענות ומה היא לא, ואיך בעצם גישת 'הציפיות הנמוכות' היא בעצם הגזענות אם בכלל היא קיימת, אבל הכל כבר נכתב, והנה זה שוב, בקיצור: בדיוק מכיוון שאני מכבד את כל אזרחי המדינה, אני מייחס משמעות למלים ולמעשים ולכן כציוני אינני רוצה ממשלה הנשענת על מפלגה אנטי-ציונית השוללת את עצם קיומו של עם יהודי (מה שלא

366 מלים על הפרדת רשויות. לפני זה נשלם את מס השפתיים של קפוצי התחת ונאמר את המובן מאליו: בישראל, מעצם היותה חברה אנושית, תתכן דיקטטורה. אצל נמלים ודולפינים אין דיקטטורה כפי שאין דמוקרטיה כפי שאין בחירות או אינטרנט. אצל בני אדם הכל אפשרי, גם דיקטטורה מה זה בכלל 'הפרדת רשויות' כולנו יודעים: חשוב להגביל את השלטון וחשוב לקיים איזונים ובלמים. אבל חשוב לזכור שהתיזה הגדולה העומדת מאחורי הפרדת הרשויות פשוט בלתי אפשרית. תזכורת. על פי התיזה, הרשות המחוקקת – נציגי העם – מחליטה מה המדיניות, הרשות המבצעת כשמה כן היא, מבצעת, ואילו השופטת יושבת עם צינגלע ביד ומפקחת שהכל נעשה באופן חוקי. ומדוע היא בלתי אפשרית? ראשית, כי השיטה הדמוקרטית נולדה מתוך המודרנה והמודרנה בשתי מלים היא 'סדר וקידמה' כפי שכתוב על הדגל של ברזיל. סדר מנוגד לקידמה וקידמה מנוגדת לסדר והנה בפועל יש כבר 200 שנות קידמה המאופיינות באי-סדר אבל אי-סדר המבטיח פה ושם חירויות למיניהן: מצפון מגדר התארגנות עיסוק מגורים וכן הלאה. הלאה. בישראל, כמו בעוד כמה עשרות מדינות לא פחות מוצלחות, הרשות המבצעת יושבת למעשה

366 מלים על 'העיקר הבריאות', נוסחת הקסם האוניברסלית, הקונצנזוס המוחלט עליו חתומה כל סבתא, כל נהג מונית, כל מדינאי, כל אחד מאיתנו. אכן כן, העיקר הבריאות. וכשיש פנדמיה היעד הראשון הוא 'ליישר את העקומה' עד כמה שניתן, כלומר לעשות כל מה שניתן כדי ששיעור ההדבקה על כל המשתמע, יהיה כמה שיותר מתון. אבל כל אחד יודע שכדי שהבריאות תהיה העיקר, יש לוודא שלכל האנשים הבריאים תהיה גם פרנסה. ואם הכלכלה נפגעת משיעור עליית ההדבקה, הרי שאמור להיות ברור, שאם את שיעור ההדבקה מנסים לרסן באופן ציבורי, הרי שגם את עקומת השפל הכלכלי יש לרסן באופן ציבורי. איך מיישרים את עקומת ההדבקה באופן ציבורי? בדיוק. באופן ציבורי המבוסס על התייחסות שוויונית פחות (לבני 30) או יותר (לבני 60+) לכל אדם באשר הוא. ואם את עקומת ההדבקה מיישרים כמובן מאליו באופן ציבורי, מדוע ההגיון הזה אמור להיעצר בכלכלה? הוא לא. כי אם יש שכל ישר בבריאות, הוא חייב להיות מיושם גם בכלכלה. איך? עקרונית אפשר לחשוב על שלוש דרכים: האחת – הבטחת הכנסה בגובה של השכר הממוצע לכל מי שאיבד את מקום עבודתו. כי משכורתו של השכיר

366 מלים על הויכוח מי צריך לנהל את משבר הקורונה, ולמה זה אין חשיבות לעובדה שמנכ"ל משרד הבריאות איננו רופא. לשם שינוי, התשובות על שתי השאלות מיד בהתחלה, כדי לחסוך מאמץ מאלו שאין להם זמן ל-329 המלים הבאות. אין שום בעיה מבנית עם מי שמנהל את משבר הקורונה כרגע. אין צורך בממשלת חירום לאומית בשביל זה ומי שממשיך להטיף במרץ ל'אחדות' בשל הקורונה, ממשיך לא להבין כיצד מתנהלת הפוליטיקה בעולם האמיתי.  רמז: היא קשורה לערכים ולעמדות יסוד, אבל היא הרבה, הרבה הרבה יותר, והיא תמיד היתה יותר, גם כשהיא עוד לא היתה דמוקרטית ומתוקשרת, מערכים ועמדות יסוד. הלאה. למה אין כל חשיבות למקצועו של מנכ"ל משרד הבריאות? כי גם המקצוע 'רופא' הוא לא 'מקצוע' במובן הנגזר מטיעון הסרק לפיו הואיל וכלכלן איננו רופא הוא איננו יכול לנהל את משרד הבריאות. לא זו הבעיה עם המנכ"ל הנוכחי של משרד הבריאות. ובאיזה מובן 'רופא' איננו מקצוע? במובן הפשוט של תופעת ההתמחות המאפיינת את ימינו. כך, כירורג מעולה יכול להיות רופא משפחה גרוע ולהפך. רופא עיניים מבין מעט מאד ברפואת שי

366 מלים על הברדק הפוליטי. דבר אחד ברור. עומק חוסר האמון בין 'הצדדים' עוד לא הגיע לשיאו והבה נתפלל שלא יגיע לשיאו כי שיאו אם ללמוד מנסיונן של חברות אחרות – ארה"ב, ארגנטינה, יוון, רשימה חלקית – הוא סוג של מלחמת אזרחים, שגם אם היא נגמרת, היא לעולם לא נגמרת. לייבוביץ' המנוח, נהג לומר שכל דמוקרטיה שמכבדת את עצמה חייבת לעבור מלחמת אזרחים. את אלטלנה והסזון ורצח גרינצוויג ורצח רבין אפשר לראות כהתחלה מסויימת של המגפה הלא רצויה הזו, אבל בכל מקרה בכל ארבע התחנות תודה לשכל הישר ולריסון העצמי שבכל זאת יש כאן ההידרדרות לא התרחשה. אבל העבר עבר, ויוון ביוון וארגנטינה בארגנטינה. מה יהיה איתנו? על פי נסיון העבר גם את הברדק הזה נצלח בשלום, אבל הוא ימשיך להראות בערך אותו הדבר. בספרם 'זו לא השיטה טמבל' מסבירים צבי ביסק ועינת וילף, שכל הקריאות לשינוי שיטת הבחירות לא רלבנטיות משתי נקודות מבט. האחת – שטיעון 'המשילות' המשמש לתומכי שינוי שיטת הבחירות אינו עומד בביקורת, משני צידיה: א. בארה"ב יש לא פעם בעיות קשות של משילות (גאברנמנט-שאטדאון). ב. בישראל, כמו בד

366 בשבח הקפיטליזם. ולא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, בימינו, בוודאי לא בישראל, אין קפיטליזם אלא משהו שניתן לכנות 'ניאו-פיאודליזם-מתועש'. An ounce of prevention worth a pound of cure , כתב בנימין אחר, לא בן ניתאי אלא בני פרנקלין, לפני כ-250 שנה, במה שניתן לכנות 'פרקי אבות', ספר ההדרכה העממי לקפיטליסט המתחיל. פרנקלין, איש המאה ה-18, הסביר לקורא האלמוני מדוע חשוב לחסוך, ומדוע עמלנות-יצרנית היא המפתח לחיים טובים ומוסריים. הנה לנו הקפיטליזם במיטבו: עמלנות-יצרנית וחסכנית. ודוקו:לא חסכנות במובן של סגפנות וגם לא במובן של קמצנות, אלא במובן של יעילות. הנה שוב הפתגם ההוא של פרנקלין, בעברית: 'גרם מניעה שווה קילו של תרופה'. ובקורונית-עממית: השקעה במערכת הבריאות המניעתית ברמה של גרם, היתה חוסכת קילו של ריפוי, שנכון לעכשיו מוגבל מאד בדיוק בגלל שאותו גרם לא הושקע. ובקורונית-עממית מהצד של הכלכלה: גרם אחד של הרחבה כלכלית היום, תמנע קילו של שפל כלכלי מחר. ובמבט גלובלי משעשע למדי (הבדיחה על חשבון עשרות אלפי איטלקים): "מערך הבריאות האיטלקי, שהתגלה כקטסטרופלי

366 על מה יהיה אחר כך. אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה אבל אם לבסס תחזית על הנסיון המצטבר מ-200 אלף שנות קיום הומו-סאפיינס, לא הרבה אמור להשתנות. תקווה היא דבר חשוב. אדרבא, היא חלק מטבע האדם. מישהו כינה את זה 'המצאת העתיד' וזו הרי תכונה אנושית ייחודית מאד: המחשבה על המחר יכולה להיות מפחידה כמובן, אבל היא הצד השני של התקווה. אבל התקווה, בדיוק כמו הפחד, היא רק חלק מטבע האדם. ב366-8 יש מפת דרכים העונה על שאלת טבע האדם באופן מקיף וגמיש למדי. היא מאפשרת להסביר גם את היטלר וגם את ויקטור פרנקל. המפה הזו מניחה שהאדם, כמו כל יצור אורגני אחר, עסוק בלהתקיים ובלהיתרבות, וכמו עוד יצורים אורגניים מורכבים יחסית, האדם הוא 'חיה חברתית' וככזה הוא מנהל את האינטראקציות החברתיות שלו בשלוש אסטרטגיות העונות על הצורך להתקיים ולהתרבות: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות. מפת הדרכים הזו מסבירה כאמור מדוע 31% מהזכרים בתקופת הלקט והציד מתו באלימות (מצד בני מינם) ומדוע בימינו השיעור הזה עומד על פרומילים זעירים וזניחים. היא מסבירה לפיכך כיצד את מקומה העליון של האלימות תפסו שיתוף פעולה והתחרו

366 מלים (ועוד 164) על נבואת הערש של הרינ"ה, הרב יובל נח הררי נ"י. ערש ואולי גם הרס או ארס, אבל בלי ספק ערש. השבוע נתן רבנו הררי ראיון לאילנה דיין . נופת צופים כזו לא שמענו כבר זמן רב, בכלל ובפרט כשהשיח הציבורי מזוהם בפוליטיקת משיכת החבל שמטרתה הקמת קואליציית מרכז-ימין יציבה יחסית, שמשום מה זוכה לשם 'ממשלת אחדות'. שיח הרינ"ה עם דיין, הנחשבת למראיינת דגולה במחוזותינו, הוא מבחינה זו שירה צרופה. בכלל ובפרט שהרינ"ה נשען על ההיסטוריה בבואו לסמן את הבעיות בהווה ואת האפשרויות לעתיד. הרינ"ה מוגדר בראיון "כהיסטוריון המצליח ביותר בימינו", ואם המדד הוא תרגומים פרסומים מוזיאון אובמה ועל פי שמועות גם סדרת טלוויזיה, אכן הוא מצליח כמעט כמו הביטלס שעברו כידוע את ישוע. אבל אם היסטוריון הוא עוד סוג של מדען שתפקידו לעשות בדיוק מה שדיין ביקשה מהרינ"ה – הסבר מה קורה ומה האפשרויות – הרי שהרינ"ה הוא לא היסטוריון, אלא משהו אחר. נביא? משורר? סטוריטלר?   גם וגם וגם? מן הסתם גם וגם וגם. ומכאן שהרינ"ה הוא מעצב דעת קהל בעל עוצמה גדולה במיוחד,