366 פעם 366

366 מלים על טכניקה שימושית ליצירת ספק שמטרתו לא לקדם עולם טוב יותר אלא לשמר בעיות מסובכות. מלה טובה קודם כל על יצירת הספק.  ספק הוא עניין חיוני שאי אפשר להגזים בחשיבותו. בעולם מתוקן לא היינו אמורים להתפעל ממנו יותר משאנו מתפעלים מהיכולת האנושית (המאפיינת את עולם החי בכללותו) לנשום. כי ספק – כמו נשימה, אם כי באופן מורכב בהרבה – הוא תנאי לקיום. נשימה היא אוטומטית ולכן לא תלויה לא ברצון טוב ולא בערכים ולא בנראטיבים ולא בשום אינטרס פוליטי.  היפוכו של דבר לגבי הספק. הוא תנאי לקיום מכיוון שמבחינה אבולוציונית הוא שייך למנגנונים שתפקידם להבחין בין עמית לטורף, בין איום לכלום, בין סיכון לסיכוי. אם כך, מדוע ואיך הפך הספק לדבר שיש להטיל לגביו ספק? וחמור מכך: כיצד נוצרה טכניקה מיוחדת במינה, 'פוסט-מודרנית' על פי מיקומה על ציר הזמן, שעושה שימוש בספק במטרה הפוכה מזו שלשמה הוא נוצר: להבטיח את הקיום האנושי ולשפר אותו. הטלת הספק בספק קשורה ישירות למצב האנושי החברתי-תרבותי, כלומר העל-טבעי או הלא-טבעי כלומר המלאכותי (במובן הפשוט ואפילו הטוב של המלה). כי הטלת ספק לא הופכת את

366 מלים על 'קץ ההיסטוריה'. בכל יום נולד הגאון שרוצה לשים קץ להיסטוריה. הדבר המתיש והמשעמם הזה שכל עיון בו מוביל לאותה נקודת מוצא: כל דבר הוא נקודת מוצא, כל סוף הוא התחלה חדשה, אין חדש תחת השמש והדבר הקבוע היחיד הוא שינוי. כל הקלישאות הללו, כמו רוב הקלישאות, מדוייקות להפליא. למה? כי מה לעשות וקלישאות נוצרו בדיוק בשביל לקצר דרכים, באמצעות מעט מאד מלים. אבל מדובר בקלישאות ולא בקלישאה, בדרכים ולא בדרך אחת. וכל זה מסתכם במלה מעצבנת במיוחד את הדור הצעיר שכבר נמאס לו ממנה: המורכבות. ובקיצור עד כאן: היסטוריה היא תולדות המורכבות. ומי שרוצה לחסל את ההיסטוריה מתקומם נגד המורכבות.  וכשהעולם מורכב (והוא מורכב מהרמה האינטרגלאקטית שלו עד לשערה האחרונה של המדוזה) ומי שתופס עצמו כנזר הבריאה (וגם אם לא נוח לו מסיבות של 'הכלה' לעשות שימוש בביטוי הזה, הוא יודע שרק האדם ניחן ביכולות יוצאות דופן לשנות את המציאות ששאר מרכיבי הטבע, דוממים וחיים גם יחד, בדרך כלל מתאימים עצמם אליה) בוחל במורכבות הוא למעשה מקיים אקט של התאבדות. אין לי בעיה עם התאבדות כל עוד היא נעש