366 פעם 366

366 מלים נוספות על הפער ותחושת הפער.  סיכום קצר של הפרק הקודם במלים אחרות: הבעיה להבנתי היא שתחושת ותודעת הפער ומה שנגזר מהן -רצון לשינוי או מאמץ לשימור – ממשיכות מסורת ארוכה מאד של ויכוח מוסרי-חברתי עתיק יומין כשלמעשה תנאי החיים השתנו באופן מרחיק לכת. או במלים ממש אחרות: רוב המתקנים (ולמרבה המזל גם רוב השמרנים) מתאמצים לסגור את האורווה אחרי שכל הסוסים ברחו. אם עד לפני דורות ספורים פער כלכלי פירושו היה לא פעם ובמקרים רבים אפילו תמיד עניין של חיים ומוות, הנה היום לא זה המצב. המצב הזה הוא תוצר של עבודה מאומצת ומשותפת ששילבה רעיונות, זיעה, תכנון, טכניקה, יכולות אירגון וניהול. איפה הכסף אתם שואלים? בכל אחד מהמרכיבים האלו. כסף לכשעצמו חסר ערך. כל ערכו הוא בערך שאפשר לייצר על ידי השימוש בו כבמכשיר לטיפוח רעיונות (חינוך ותרבות ומדע), להבטיח פרנסה לאלו שתורמים זיעה, ותכנון וטכניקה ואירגון וניהול. המצב הזה בלתי הפיך, אלא באסון בקנה מידה קוסמי-אסטרונומי, שלאנושות(כמו לדינוזאורים לפני 65 מליון שנה) אין (כרגע) שום יכולת להתמודד עמו (וארמגדון הוא סרט נהדר, אבל הוא [כרגע]

366 מלים על תחושת הפער, שמבחינות מסויימות היא יותר תחושה מאשר פער. כן, לפני שמאבדים אותי כבר בשורה הראשונה: יש פערים עצומים בחברה המודרנית. אזרח אחד יכול להשתכר 31 שקל לשעה ואילו השכן (המטאפורי) שלו ירוויח בכל שעה 3100   (24/7). ללא ספק: לפערים בין 60 אלף ₪ בשנה לבין 11 מליון לשנה יש חשיבות עצומה, אבל כדי לדון בתחושת הפער בשיבתה כתחושה, יש להפנות את   המבט אחורה, ולא הצידה. 5000 ₪ בימינו, עליהם יש להוסיף מסגרות-תשתיות שאפשר אולי לכמת לרמת פר-קפיטה אבל אין טעם כרגע לעשות זאת, לא רק שווים הרבה יותר מהשכר המקביל בשנת 1897 לצורך העניין, אלא שלצורך השוואה היסטורית גובה השכר הוא לא נקודת הייחוס הנכונה, אלא מכלול תשתיות החיים. הנה השורה התחתונה של היסטוריון: האזרח הנמצא היום בתחתית הסולם החברתי-כלכלי (וכן, אני יודע שמשתכרי שכר מינימום הם לא נמצאים בשלב הנמוך ביותר אבל שוב, לא זה המקום להכנס להבחנת המשנה החשובה הזו), עשיר ממקבילו לפני 130 שנה באופן דרמטי ההופך את ההשוואה לכמעט לא מעשית (כפי שנוהגים לומר בהקשרן של השוואות בעייתיות: 'זה כמו להשוות מלפפונים לברווזים').

כמה מאות מלים על תפקידה של מורשת היסטורית ומה הוא בהחלט לא תפקידה ולאן מובילים אותנו מעוותי שכל 'משמאל' או 'מימין'. אפשר היה להסתפק בדוגמא של רבין ואלטלנה אבל היא רק אחת, כי יש על הדרך את גנדי, ואת אלון, ובאמריקה יש בלי סוף שמות, וגם בבריטניה, ואיך אפשר בלי קולומבוס הקולוניאליסט, ודוד המלך, ועוד ועוד.   הטענה פשוטה בתכלית: על פי ההגיון הרדיקלי השכיח בימינו, אין להנציח מורשתו של אף אחד, כי בעוד דור או שניים, יתחוור בוודאות שהמורשת של איקס פוגעת ברגשותיו של מישהו.   "כי אשה כושית לקח" אמר משה כנגד אהרון. משה אמר "כושי"? למחוק את התנ"ך. גוטמן כתב על 'ספינת הכושים' (כן, גוטמן כתב על ספינת הכושים)? – לשרוף את בית גוטמן ולשנות את שם הרחוב המנציח את שמו. הרעיון ברור, נתמקד לרגע ברבין ואלטלנה.   העובדות הן אלו: רבין הגיע לחופשה (זו היתה ההפוגה הראשונה) כשאנשי אצ"ל החלו לבצע בתל-אביב את העבירה החמישית שלהם כנגד המדינה (הארבע הקודמות: הבאת ספינת נשק ללא אישור של הממשלה; עריקת חיילים מבסיסיהם; ירי על חיילי צה"ל בחוף ויתק

366 מלים על נוסח אפשרי לחוק יסוד הדדיות-חברתית-כלכלית. הנחות יסוד: הכלכלה המודרנית מחוברתת ברמה של 100%. אין אדם המסוגל לחיות מחוץ למערכת החברתית, והואיל וכל פרט הוא פעם פרט ופעם חלק מהחברה, הרי שהתלות המוחלטת של כל פרט בחברה גוזרת אחריות מוחלטת של החברה לפרט. הכלכלה המודרנית דורשת התמחות בלתי פוסקת, יזמות, יצירתיות ואחריות ברמות חסרות תקדים מבחינה היסטורית. כל יחיד עשוי להנות מכל המצאה וכל טעות של כל יחיד עלול להביא לחורבן גדול, מכאן שחלוקת העושר איננה יכולה להיות שוויונית באופן מוחלט אלא כפופה למימד המקצועי-מתמחה-יזמי של הכלכלה המודרנית, בלעדיו אין ולא תתכן עוגת עושר אין שום דרך חד משמעית לקבוע מה היחס הנכון בין העקרון הראשון הגוזר שוויון מוחלט, לבין העקרון השני הגוזר דיפרנציאליות מרובה.  דבר אחד ברור: עקרון 'כוחות השוק' לא נוגע לשאלה הזו וכל קשר בינו לבינה הוא קשר פוליטי-אינטרסנטי הממשיך את ההגיון הפיאודלי הטרום-מודרני, במסגרתו את חוקי החברה קבעו החזקים ולא הצודקים. חוק יסוד זה בא ליצור מסגרת לקביעת צדק יצרני-חלוקתי. הוא מחליף פרקטיקה פוליטית בת כמ

366 מלים על האופן בו מלים ברורות מאליהן כביכול עלולות לשמש למטרה ההפוכה שלשמן הן הומצאו. הדוגמאות רבות וכל אחת מהן ראויה לכבוד גדול בהרבה ממה שאפשר להציע במסגרת כזו. ליברליזם למשל. במקורה מלת קוד מסעירה שבמהלך המאה ה19 שימשה כדלק ואתוס לתנועות שחרור רבות מאד. ליברליזם פשוטו כמשמעו, היא מלה הקוראת לשחרור החברה מידי מערכות עריצות ושרירותיות. כמו הכנסיה למשל, או האצולה, או המלוכה. הדברים ידועים ואין להבין את תולדות דרום אמריקה למשל ללא התייחסות למושג הזה ולמושג כנגדו הוא פעל: השמרנות. כידוע בשלב מסוים התהפך הכיוון וליברליזם הפך ליסוד השמרני ביותר בתחום המחשבה הכלכלית. לא מדובר במחטף רעיוני מהסוג שעשו הנאצים לשתי התנועות הליברליות ביותר במאה ה19, לאומיות וסוציאליזם. ליברליזם כמושג משחרר נולד במלוא היקפו באותו הזמן, במאה ה18. כשם שליברלים שאפו לשחרר את החברה מחינוך צר אופק, משלטון שרירותי ומקשיחויות חברתיות, כך הם רצו לשחרר את כוחות הכלכלה מעריצותם של בעלי עניין ועמדות כוח שנשענו בדיוק על זה ועל זה בלבד: כוח. כידוע, כאמור, הליברליזם ככוח משחרר המשיך את הפעולה המוצהרת שלו בת

366 מלים לא מחייבות על השאלה מדוע בישראל לא יוצאים לרחובות למרות שהאבטלה גואה, עשרות אלפי עסקים מתמוטטים, ומתקיים פער בלתי נתפס בין מצבם של מאות אלפי אזרחים לבין ההתנהגות הכלכלית של המערכת הפוליטית (גודל הממשלה, פטור ממס לראש הממשלה הנאשם בפלילים והמשסה את כל מי שזז בכל מי שמעיז פנים נגדו וכו'). גילוי נאות: אינני מחובבי ההפגנות. אין זה אומר שכהיסטוריון אינני מעריך את תרומתם של אזרחים לשינוי המציאות באמצעות הפגנות אבל בדיוק כהיסטוריון אני יודע שהמציאות לא משתנה רק באמצעות הפגנות, אלא באמצעות כלים כלכליים, אירגוניים, משפטיים, תרבותיים וחינוכיים. לגופה של שאלה (אם כי הפיתוי להכנס להשוואות היסטוריות בין מקרים שונים ברחבי העולם גדול מאד. נשמור את המהלך המעניין הזה לפעם אחרת): למיטב הערכתי הלא נחרצת, העובדה שנכון לעכשיו משבר הקורונה לא הוציא מאות אלפים לרחובות, ממשיכה תופעה ישראלית ארוכת שנים. עצם הנטייה להזכיר את 'הפגנת ה-400 אלף' (שלא היתה אפילו לא חצי מזה) מלמדת על כך. ובכן, מנקודת מבט ארוכת טווח, מיעוט ההפגנות קשור להיותה של החברה הישראלית

366 מלים נוספות על חוסר האחריות שבשימוש במלות באז שלכאורה אומרות הכל כשבעצם במקרה הטוב הן לא אומרות כלום, ובמקרה הרע הן מחזקות את הכוחות שכנגדם הן מכריזות מלחמה. מלים כמו 'חברתיות', 'גזענות', 'שלום' ועוד. 'חברתיות' היא מלה שלא אומרת כלום כי אין אדם שלא מעצב את החברה מעצם היותו, וברור שאדם בעל כוח גדול יותר – חשכ"ל, ראה"מ ויוע"מ – מעצב חברה באופן מקיף יותר. השאלה היא לא 'האם' אדם מעצב את החברה אלא איך. הואיל וכולנו 'לובי חברתי' אין למושג הזה שום מובן. וכיצד הוא מזיק? אם האוחזים בו מתייחסים אליו כאל מובן מאליו, ולא טורחים לחבר לו תכנית פעולה ורשימת יעדים, האמורים להפוך סיסמא כמו 'חברה צודקת' לגופי מעשים. ומדוע מדובר בנזק? כי הכוחות כנגדם עומדים אלו המעוניינים ב'חברה צודקת' מצדיקים גם הם את הצעדים שלהם במונחים של 'צדק' (כשהיה שר אוצר, אמר נתניהו על עצמו שהוא 'שר האוצר החברתי ביותר שהיה אי פעם'. אמירתו זיכתה אותו כמובן בבוז עמוק מצידם של הנאורים יודעי הכל, שכרגיל הקפידו לא

366 מלים על בטלנות-עיונית מסוכנת. קראתי הבוקר פוסט לא קצר ובו הסבר על המהומות בארה"ב, לפיהן מדובר בסוג של קטסטרופה שמי שאשם בו קודם כל הוא לא מי שמחולל אותו, אלא "הדור הקודם". ומה חטאו של "הדור הקודם"? קידום האינטרסים החומריים הנהנתנים שלו, בשם הקפיטליזם, תוך יצירת משבר אקלים שלפי אותו פוסט "אין סיכוי שהעולם יצא ממנו". במציאות כזו – חברה חומרנית דורסנית ונצלנית שהביאה למשבר אקלים שאין לו תקנה – מוצדקת (לשיטת כותב הדברים, איש לא טיפש בלשון המעטה, רב כישרונות בלשון המעטה מומעטת עוד יותר) לא רק האלימות חסרת הפשר והמטרה של הפוגרומיסטים בארה"ב, אלא גם העובדה שאין להם שום מטרה ברורה, שום אג'נדה, ושהם חלוקים ביניהם בנושאים אלו באופן בלתי ניתן לגישור. זוהי בטלנות-עיונית מסוכנת. מדוע היא עיונית? כי זה מה שהיא. כוחה בעצם הישענותה על פרספקטיבה היסטורית ועל תמונה רחבה, ואלו מרכיבים חיוניים שאין בלתם למי שרוצה לעיין במצב. מדוע היא בטלנית? כי היא לא רצינית. דווקא מנקודת המבט הרחבה-ההיסטורית, יש מספיק נקודות אחיזה כדי לערוך השוואו

בערך 366 מלים על האופן בו מיתוס השוויון וערך ההשתלמות מטשטשים הבדלים ביכולות אנושיות. ששוויון זה מיתוס אמור להיות ברור מאליו. גילוי נאות. אני בעד המיתוס הזה ובכלל רואה במיתוסים משהו אנושי תקין לכשעצמו ובלבד שלוקחים אותו בפרופורציות ובשיקול דעת ביקורתי. שוויון בכל אופן הוא מיתוס ראוי. הוא יוצר לוגוס ואתוס ופאתוס וחקיקה וערכים ותרבות חיוביים יותר. ההשתלמות או בלטינית 'פרפקטיביליטי' היא ערך מודרני שנשען כמובן על תכונות אנושיות וביולוגיות המאפיינות את הטבע, ושאצל האדם שוכללו בזכות יכולת הורשת התרבות. אבל מאז המאה ה18 ההשלמותיות רוכבת על מיתוס השוויון ושני אלו על המדע והטכנולוגיה שקשורים ולא קשורים זה לזה. עד כאן חדשות טובות מאד. מכאן הדברים מתחילים להסתבך. שימו לב למשל למאמץ למכור לנו לימודי ערבית תוך ככה וככה תמורת ככה וככה כי הנה ההיא שבכלל באה מברוקלין בלי לדעת מלה בערבית מדברת כבר כמו נג'יב מחפוז. באחת הסצנות המופלאות של אחרון הפועלים, פישל מושונוב מבקש מגורשטיין גורדון, כשכל החברה מוסקונה ושות מאחוריו, שילמד אותו את הטריק עם הכדורים. זרוק אותם ותפוס אותם ע