366 פעם 366

366 מלים על איך עשוייה להראות 'תרבות יהודית' בעולם מתוקן. מובן ב'תרבות' שהכוונה היא למכלול רחב למדי של יצירות אנושיות, 'נמוכות', נמוכות, 'גבוהות' וגבוהות, חלקן ניתנות למיון הגדרה ואיחסון (כמו ספרים), חלקן חמקמקות למדי (מלים טעונות כמו אלוהים) וחלקן בלתי ניתנות להגדרה (רגישויות, ג'סטות, פחדים, תקוות וכדומה). ברור מכאן שלומר על אדם שהוא 'תרבותי' זה למעשה שוב לא לומר שום דבר. כי חלק ממהותו של האדם היא התרבות שהוא מייצר. כמעט כתבתי 'מותר האדם' אבל אז נזכרתי ב'מיין קאמפ' או בציוץ האחרון של דונאלד דאק, או בפוסט האחרון של מעריציו המקומיים המסוגלים לא רק להוציא מטבח מכליו, אלא מים מסלע, טוב מרע, לבן משחור, חבורה מדהימה של דיוויד קופרפילדס והודיניז. מכאן ש'תרבות' יכולה להיות גשר והיא יכולה להיות מחסום. ובעולם מתוקן שאפשר לדמיין אותו די בקלות הגם שהוא רחוק מאד מלעמוד מאחורי הפינה, בלשון המעטה, 'תרבות' היא קודם כל רק גשר כי בעולם מתוקן לא אמורים להיות מחסומים כי בעולם מתוקן השיח התרבותי נועד בדיוק לשם כך: ל

366 מלים על גיור במדינה יהודית-דמוקרטית מתקדמת, כפי שכמעט היתה (בתחום זה, בימיו של שר הפנים ישראל בר-יהודה, האיש שעל שמו הגשר, בסוף שנות החמישים) וכפי שתוכל להיות. כהרגלנו, נתחיל את ההסבר על דרך השלילה. ההלכה איננה יכולה להיות בסיס לגיור מסיבה פשוטה מאד: ההלכה, בניגוד למה שהיתה עד לפני כ-250 שנה ומאז חורבן הבית השני (כלומר פרק זמן נאה של כ-1700 שנה שהוא בכל זאת רק 50% מתולדות העם היהודי), לא רק שאיננה מכנה משותף לזהות היהודית בימינו, אלא שהיא איננה מכנה משותף עבור אותו חלק בעם היהודי (רבע? שליש? עשירית? לא באמת יודע, זה ממש לא חשוב) שמכריז על ההלכה כעל בסיס זהותו היהודית. הנה זה שוב, בקיצור, לא לפני שנדגיש שמדובר בתיאור עובדתי ולא בדיעה או ב'נראטיב': בימינו ההלכה איננה מהווה מכנה משותף לציבוריות היהודית. אדרבא, היא מהווה גורם מפלג גם בין אלו שמתבססים עליה (המיעוט) לבין הרוב (שלא), וגם בין אלו שמתבססים עליה (כידוע, על בסיס אותה הלכה אפשר לפסוק בעד ונגד שירות בצה"ל, שוויון לנשים, יחס לערבים וכן הלאה). הואיל וההלכה איננה ולא יכולה להיות בסיס לציבוריות יהודית, א

366 מלים של כבוד לארון סורקין, יוצר טלוויזיה אמריקני, החתום על שתי יצירות מופת, 'הבית-הלבן' ( The West Wing ) ו'חדר חדשות' ( Newsroom ). כבוד על האופן בו הצליח ליצור באופן חזותי-דרמטי אוטופיה-ריאליסטית של תקשורת ראוייה לשמה, תוך התייחסות לכל המגבלות של העולם האמיתי: התאגידים, בעלי המניות, הציבור הרחב שחלקו היסטרי ובור, אמצעי תקשורת אחרים, פוליטיקאים יצרני פייק-ניוז ודמגוגיה, וכן הלאה. ב-2013 כתבתי משהו קצר על הסדרה הזו , אבל התמקדתי בנושא חשוב אחר: מה קרה למפלגה הרפובליקנית בדרכה להפוך למוטציה של מעוותי שכל שבסופו של דבר הפכו עצמם לבדיחה בזכות המוטציה הנוכחית היושבת בבית-הלבן. כאן הכוונה להתמקד בקטע המתודולוגי המופיע באחד הפרקים הראשונים בעונה הראשונה, כשמקנזי מקהייל מסבירה לצוות התחקירנים מה נכון לשאול כשמנסים לברר משהו פוליטי, ציבורי וכן הלאה. את השיטה היא מכנה 'האיזלינגס', לכבוד שתי האותיות הראשונות – IS – הפותחות מה שלדעתה (כלומר לדעת סורקין) יש לשאול על-מנת לקדם הבנה ציבורית-פוליטית. IS , כלומר 'האם'. 'האם הנושא עוזר לבר

366 מלים על סיסמא ריקה נוספת המזיקה לתקשורת ראויה לשמה: 'לכל מטבע יש שני צדדים'. אכן לכל מטבע יש שני צדדים, אבל הנמשל לא דומה למשל, כי בעולם המעשים אליו ניגשים בפתיחות הנדרשת הזו, לפיה לכל דבר יש שני צדדים, המצב אחר בתכלית. לשאלת הסכסוך היהודי-ערבי למשל יש הרבה יותר משני צדדים. לצד העובדה הידועה אך השכוחה לפעמים שלא כל היהודים ולא כל הערבים חושבים אותו הדבר, מה שמוביל למסקנה הזמנית שהנה יש לנו כבר ארבעה צדדים לפחות (בפועל יש הרבה, הרבה יותר), כדאי להזכיר עוד "שני צדדים" מרובי צדדים כמו 'העולם הערבי' (הלא פלסטיני) ו'העולם'. במלים אחרות, כשאיש תקשורת ניגש לברר את סוגיית הסכסוך על פי הסיסמא לפיה לכל מטבע יש שני צדדים, הרי שאין שום סיכוי שהוא יצליח לראות את התמונה, לשאול לגביה שאלות ולהציע פרשנויות. ובקיצור: הוא אולי ייצר פיסת תקשורת (כתבה, כותרת, אייטם, סקופ!) אבל הוא לא יתרום דבר וחצי דבר למימוש זכות הציבור לדעת (שזו המטרה המוצהרת של התקשורת). כך גם בענייני סביבה ואקולוגיה. אין שני צדדים אפילו לא מנקודת מבט כל אלו שמסכימים למשל שיש ל

366 מלים על סיסמא ריקה ומזיקה הממשיכה לפגוע באופן שיטתי מתמשך ועמוק בסיכוי לבנות תקשורת ראויה לשמה, לפיה 'תמונה אחת שווה אלף מלים". זוהי סיסמא ריקה לא במובן שהיא לא נכונה או שקרית, אלא במובן הטכני: בתוך כלי ריק אפשר להכניס הרבה מאד סוגים של חומרים. במלים אחרות, תמונה אחת שווה הרבה יותר מאלף מלים, או ליתר דיוק כל תמונה שווה הרבה מאד פעמים אלף מלים, כי התמונה, מעצם מהותה, סגורה במסגרת, והמסגרת לא פחות חשובה מהתמונה, ולמעשה חשובה פי כמה. במלים אחרות, היחס בין התמונה למסגרת הוא כמו היחס בין הטקסט לקונטקסט. אבל גם אלו מלים בלבד. סוג של תמונה. כי גם קונטקסט מופיע בצורה של טקסט שמצידו יודע ליצור קונטקסט וחוזר חלילה. ובעניין התמונה, יש להבהיר עניין חשוב: אין צורך להפליג למחוזות הפוטו-שופ או 'אפילו' לחשש שיש לאנשים – ובצדק – מפני מניפולציות הנוצרות באמצעות ריטוש. לצורך העניין נניח שכל תמונה באשר היא, מייצגת אמת מוחלטת. בתמונה מופיע צ'רצ'יל או בן-גוריון, ובתמונה מופיע צ'רצ'יל ולא כפיל של צ'רצ'יל ולא שחקן קולנוע המגלם את צ'רצ'י

366 מלים על צורתה של תקשורת בעולם מתוקן וסביר, מאמר שלישי בסדרה, כל כולו עוסק בשאלת סיפוח הבקעה. מלה וחצי על האופן בו מטופל הנושא היום: הפחדות, עיוותים, השמצות, שקרים (חסר רק סקס ווידאוטייפ). איך כל זה מתבצע? למשל באמצעות פרסום נתוני סקרים לפיהם יש כך וכך אחוזים 'בעד סיפוח' וכך וכך 'נגד סיפוח'.  למשל באמצעות חיבורו של הנושא הזה למשפט דרייפוס-זולא (הנאשם כידוע לקח על עצמו את שני התפקידים. מי שכיהן כראש ממשלה והחזיק בעוד חמישה תיקים, מסוגל להיות גם דרייפוס וגם זולא וגם הרצל אם יש צורך).  למשל באמצעות הכרזות על 'תגובת העולם הערבי' או 'הקהילייה הבינלאומית' למהלך חד-צדדי. גילוי נאות: אני מתומכי סיפוח בקעת הירדן לאלתר, בקעת הירדן 'במובן הרחב של המושג' כפי שנהגו לומר גם רבין וגם אלון, אמרו ועשו כידוע בשלושת הממשלות האחרונות של השמאל-הציוני (זה הראוי לתואר הזה, לא מה שיש בימינו). כיצד אמור להיות מטופל נושא כזה בתקשורת? כפי שהוסבר אתמול, שאלה גדולה ניתנת לפיענוח על ידי פירוקה לשלל שאלות משנה. במקרה הזה את שאלות המשנה ניתן לחלק ל

366 מלים נוספות – מאמר שני בסדרה - על התנאים לתקשורת בעולם מתוקן.  נזכיר את הפרדוקס ההיסטורי עמו צמחה תקשורת ההמונים המודרנית: בסיסה היה כלכלי אך יעדיה המוצהרים תודעתיים. את התודעה התקשורת ניסתה לבנות באופן רציונלי-מנומק אך למעשה היא היתה חייבת לתת מענה לאינטרס הכלכלי. יהיו שיגידו ובצדק, שהסתירה הפנימית המלווה את התקשורת המודרנית – דיבור כללי מול אינטרס פרטי – חופפת למעשה את הסתירה המתלווה לאידיאולוגיה הקפיטליסטית: לא היתה כלכלה מחוברתת ממנה אי פעם בתולדות האנושות אך הרטוריקה שלה נשענת על 'האינדיבידואליזם' של 'ההומו-אקונומיקוס' המודד את הכל באינטרס פרטי ואיך שהוא באמצעות 'יד נעלמה' הכל מסתדר. הואיל ובשלב זה – סאבפריים2008, קורונה2020 ואקולוגיה במאה ה-21 – די ברור שאין לא היה לא יכול להיות ולעולם לא תהיה 'יד נעלמה' וכי השאלה היא לא 'האם' הציבור מעורב בכלכלה אלא 'איך' ובעיקר ל'טובת מי', הרי שאם אין 'יד נעלמה' בכלכלה לא תתכן גם 'יד נעלמה' בתקשורת. מקובל על רבים וטובים המושג 'שוק הרעיונות' המ

366 מלים על השאלה איך אמורה להראות תקשורת בעולם מתוקן. מדוע בכלל יש צורך ב'מוסד' הזה? התשובה לכך נעוצה גם היא בהיסטוריה ובאנטומיה של החברה המודרנית. החברה המודרנית היא חברת המונים-אנונימית-פוליטית, ומכאן שיש צורך בגורם המשחבר את היחידים לכלל ציבור או ליתר דיוק לציבור המורכב מציבורים שונים משתנים מתחדשים נעלמים וחדשים. המימד הפוליטי כמו המימד התרבותי דורש 'יוצרי דעת קהל' שהם אנשי המקצוע הידועים בשם 'אנשי תקשורת'. היסטורית ידועים קיומם של עיתונים בצורה מסויימת, וכמובן של 'יוצרי דעת קהל' כבר בעת העתיקה. אבל עם כל הכבוד לאישים כמו עמוס או ישוע, עיתונות במובן המוכר לנו – קודם מודפסת והיום דיגיטלית – קיימת לכל היותר מהמאה ה-16, כלומר לא לפני המצאת הדפוס. לא זה המקום להכנס לדיון המשמים 'מדוע תמיד המוקד הוא אירופה והרי את הנייר הביאו מסין ואת האפס המציאו ההודים והמונגולים שלטו באימפריה הקרקעית הגדולה ביותר וכבר לממלוכים היה שירות דואר יעיל'. כי כל זה לא רלבנטי לעניין עצמו: נחיצותה של תקשורת המונים כחלק מ

366 מלים על הדרך לעולם עבודה טוב יותר. סיכום הפרקים הקודמים: האדם הוא יצור מחפש ודאות ומשמעות. עבודה טובה מנקודת המבט הזו היא כזו המספקת את שני הצרכים הללו. בעולם הקיים כרגע יש הרבה מאד אנשים שעבודתם מספקת להם ודאות מסויימת באמצעות עבודה שלא בהכרח מספקת להם משמעות. לצידם יש מיעוט זעיר של אנשים שודאותם הכלכלית אינסופית במונחים אנושיים ושהם יכולים לרכוש לעצמם משמעות על חשבון זעתם של האחרים. בין לבין יש אנשים שיש להם מספיק מזה ומספיק מזה. כמוני למשל. היעד הוא להקטין את מספרם של הסובלים מעבודה. הדרך לשם עוברת בשני מסלולים לפחות: האחד – העברת כמה שיותר עבודות ארעיות וחסרות עניין למכונות. השני – יצירת תנאים חברתיים-פוליטיים המעודדים קיומם של עובדים של גם וגם, כמוני למשל. הצבענו על האנטומיה של הכלכלה המתועשת על שני צדדיה הסותרים לכאורה: כלכלה מתועשת לא יכולה ללא התמחות, אבל הצלחת ההתמחות לקדם את הכלכלה המתועשת גורמת להחלפה מתמדת של סוגי ההתמחות (עגלון>נהג>מפעיל רכב אוטונומי). הקביעות בעבודה היא נחלתם של המתמחים למיניהם. רופאים, טייסים, מהנדסים. קביעות אין

366 מלים על עבודה מקצועית, קביעות, ארעיות, ומה נגזר מהן היום ומה אמור להגזר מהן בעולם מתוקן יותר. ברור לכולנו שיש עבודות מקצועיות ועבודות ארעיות. אבל לא תמיד ברור לנו שעבודות מקצועיות של היום עלולות להיות העבודות הארעיות של מחר. אין ספק שלנהוג מרכבה רתומה לששה סוסים זהו מקצוע רציני מאד. הטיפול בסוסים, תחזוקת המרכבה, רגישות לתנאי הדרך, להרכב הנוסעים, וכל זה עוד לפני שאבו ג'ילדה השודד הנורא ממתין מעבר לסיבוב. אבל מה לעשות והעבודה המקצועית הזו חלפה מן העולם בדיוק כמו העבודה הארעית, הלא מקצועית, שזכתה לשיר עבדים ידוע שהפך לשיר ילדים שכוח: 'בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת, בשדה כותנה קוטפת כל היום'. וכן הלאה. הדברים ידועים ולמרות זאת אנשים ממשיכים לדבר על מוסד 'הקביעות' כאילו ירד מהשמיים בששת ימי בראשית יחד עם האמבה. ברור. קביעות עונה על אחד מהפרמטרים המרכזיים המאפיינים את ההומו-סאפיינס: הרצון להגביר ודאויות.  אבל הפרמטר הזה הביא לבריאתו של עולם של חלוקת עבודה דינמית, שמצד אחד מחייב מקצועיות והתמקצעות (כמו לנהוג מרכבה או להטיס צפלין), ומצד שני מייתר את המק