366-14 מה יהיה אחר כך
366
על מה יהיה אחר כך. אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה אבל אם לבסס תחזית על הנסיון
המצטבר מ-200 אלף שנות קיום הומו-סאפיינס, לא הרבה אמור להשתנות.
תקווה
היא דבר חשוב. אדרבא, היא חלק מטבע האדם. מישהו כינה את זה 'המצאת העתיד' וזו הרי
תכונה אנושית ייחודית מאד: המחשבה על המחר יכולה להיות מפחידה כמובן, אבל היא הצד
השני של התקווה.
אבל התקווה,
בדיוק כמו הפחד, היא רק חלק מטבע האדם. ב366-8 יש מפת דרכים העונה על שאלת טבע
האדם באופן מקיף וגמיש למדי. היא מאפשרת להסביר גם את היטלר וגם את ויקטור פרנקל.
המפה
הזו מניחה שהאדם, כמו כל יצור אורגני אחר, עסוק בלהתקיים ובלהיתרבות, וכמו עוד
יצורים אורגניים מורכבים יחסית, האדם הוא 'חיה חברתית' וככזה הוא מנהל את
האינטראקציות החברתיות שלו בשלוש אסטרטגיות העונות על הצורך להתקיים ולהתרבות:
שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.
מפת
הדרכים הזו מסבירה כאמור מדוע 31% מהזכרים בתקופת הלקט והציד מתו באלימות (מצד בני
מינם) ומדוע בימינו השיעור הזה עומד על פרומילים זעירים וזניחים. היא מסבירה לפיכך
כיצד את מקומה העליון של האלימות תפסו שיתוף פעולה והתחרות. אבל היא לא יכולה לנבא
מי ינצח הפעם, שיתוף הפעולה או התחרות.
האופטימיסטים
יגידו שאחרי הנזרת תגדל הנטייה לשיתוף הפעולה וגם התחרות תרוסן מכיוון שלכולם ברורים
נזקיה הגלובליים. במישור המעשי המשמעות היא כלכלה רגועה יותר, לא מבוססת צריכת
חומר אלא צריכת רוח, ריסון עצמי שערכו חברתי וסביבתי ולכן בר קיימא.
הפסימיסטים
יגידו את ההפך הגמור. הם יצביעו למשל על המשבר הפיננסי של 2008. הם יזכירו שב-2008
עלתה לפתע לשיח הציבורי ההבחנה המועילה בין 'כלכלה פיננסית' (נחלת אלו שבדרך כלל
חיים על חשבון אחרים) לבין 'כלכלה ריאלית' (נחלת אלו שמייצרים הכל).
הם יזכירו
לנו שהמשבר ב-2008 התחולל רק ואך ורק באשמת האגואיזם של הכלכלה הפיננסית (כפי שמיוצג
היטב בסרט 'וול-סטריט'). הם יזכירו לנו שהכלכלה הפיננסית היא שקרסה, אך מי ששילם
את המחיר בעולם כולו היו אלו שמתפרנסים מהכלכלה הריאלית.
הם יזכירו
לנו שלמרות שלא היה שום מיסתורין (כמו במקרה של הנזרת) וברור לחלוטין מי היה האשם
(שלא כמו במקרה של הנזרת), הזרים הציבור האמריקני לכלכלה הפיננסית 7000 מיליארד
דולר (מה שאתם שומעים) בהלוואה ברבית של 0.025% (מה שאתם שומעים) ל-25 שנה (מה
שאתם שומעים).
הפסימיסטים
יזכירו לנו שלמרות הכל ב-2008 שוב ניצח האגואיזם הצרוף של התחרות. האופטימיסטים יזכירו
לנו את מפת הדרכים שלנו.