366 פעם 366

366 על מטרות מלחמת ההתשה. באחד מחידוני יום העצמאות אתמול סומנה לי טעות כשעניתי "1967" על השאלה מתי החלה מלחמת ההתשה. "1969" סומנה כתשובה הנכונה. זוהי טעות שתוקנה כבר ב-2003, אז הוחלט רשמית   שתחילת המלחמה הזו ב-11.6.1967. נזכיר שוב על מה אני עומד: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. במלים אחרות, המחיר הנורא ששילמו חיילי שני הצבאות נועד להשיג – או למנוע – צעד מדיני כזה או אחר, וזו להבנתי הנקודה החשובה ביותר, בכלל ובפרט שנהוג לדון במלחמות ישראל במונחי 'וישמן ישורון', 'איוולת', וכמובן הרומנטיקה של הגבורה. ובמלים אחרות נוספות: את רשות הדיבור יש לתת לא חנוך לוין ולא אורי אבנרי אלא לקלאוזביץ. בעוד מטרת המלחמה של נאצר היתה להחזיר את השטחים (או חלקם) ללא תמורה מדינית (כפי שהיה ב1957), הנה מטרת המלחמה של ממשלת ישראל (להוציא את שר הבטחון דיין) היתה להמנע מנסיגה כלשהיא ללא הישג מדיני. העקשנות הישראלית הוכיחה עצמה שכן הדרך היחידה של המצרים להתמודד עמה עברה דרך מוסקבה: בעוד נאצר של תחילת דרכו הצליח לתמרן בין שתי

366 מלים על מטרות מלחמת ששת הימים. הדברים הולכים ומסתבכים. כשאין כלום כולם צודקים ו'כל אחד בונה' כפי שכתב חבר הנוער הציוני בפולין ב-1929, רוצה לומר שכשאין כמעט כלום כל מעשה קטן כגדול, עוד דונם, עוד עז, על כולם שורה הברכה. אבל ב-1966, כשהמדינה כבר מספיק מאורגנת עד כדי ליזום מיתון, ופרשיות פוליטיות כמו 'פרשת לבון' מכניסות את ישראל למועדון המדינות הנורמליות, ולמרות שעדיין מספר האזרחים עומד על פחות מ-3 מליון, מה ששלושים שנים קודם התקבל בהבנה יחסית (כי תמיד היתה פוליטיקה, גם אצל הרצל), הפעם כבר לא היה פשוט בכלל. בראייה לאחור עולה הרושם אצל לא מעט אנשים חכמים, שישראל יודעת לנצח קרבות אבל שהיא תמיד מפסידה במדינאות. ראייה זו הנשענת על 'מבחן התוצאה' נכונה כמובן במישור 'התוצאה', שנאמר 'עובדה ש...' אבל הראייה הזו מחמיצה את הדבר החשוב ביותר בהוויה האנושית בכלל ובזו הדמוקרטית בפרט: המאבק הסמוי והגלוי המתנהל בין תפיסות עולם מנוגדות. ב-1965 התפלגה ממפא"י קבוצת פוליטיקאים שהתנגדה לסיכום המדיני הסודי שקיבלה על עצמה

366 מלים על הסיבות למלחמות הגבול ולמלחמת סיני. ישראל חתמה על הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות מתוך החמש שיצאו כנגדה במתקפה: מצרים, לבנון, ירדן וסוריה (החמישית – עיראק – הותירה את המלאכה בידי הירדנים. כך התגלגל ואדי ערה ונהיה חלק ממדינת ישראל). הסכמים אלו אמורים היו להוביל לתהליך מדיני שבסופו שלום. לשם כך הוקמו 'ועדות שביתת נשק', ולשם כך נעשו מאמצי פיוס בהמשך להחלטת עצרת האום 194 (11.12.1948), שנידחתה ע"י מדינות ערב מכיוון שהיא חייבה הכרה בישראל. בעיית הפליטים הפכה כבר מימיה הראשונים כמכשיר מדיני לשיבוש תפקודה של המדינה שהמלחמה על עצם הקמתה הביאה לבעיית הפליטים. את מה שלא הצליח העולם הערבי למנוע בדיפלומטיה עד נובמבר 1947; את מה שלא הצליח למנוע באלימות עד ל-1949; ניסה אחרי כן לשבש ולשתק באמצעים אחרים: המנעות מקליטת הפליטים, אי-הכרה בישראל, לחץ על מדינות מזרח אירופה שלא לאפשר עלייה, חרם כלכלי, חסימת נתיבי השיט, הפקעת רכושם של מאות אלפי נתינים יהודים יוצאי מדינות-ערב, סירוב לקחת חלק בהסכם ג'ונסון לחלוקת המים. מאוחר יותר יצטרפו לכל אלו הסכמה למנוע את הקמתו

366 מלים על מה נלחמנו ונהרגנו במלחמת העצמאות. נזכיר את תוצאות המלחמה מבחינה זו: כ6000 הרוגים, מהם כשליש אזרחים. אף מלחמה לא גבתה כזה מחיר ובכזו פרופורציה בין אזרחים לחיילים. הסיבות לכך מלמדות לכשעצמן על מטרת המלחמה ועל אופייה. מטרת המלחמה כשמה כן היא: עצמאות או שחרור או כפי שבן-גוריון אהב לכנותה: קוממיות. שלוש מלים גדולות המייצגות אמת בסיסית אחת – מטרת המלחמה היתה למנוע מהערבים לבטל את קיומה של מדינת ישראל. האסטרטגיה הערבית בשלב הראשון של המלחמה ובחלק הראשון של השלב השני היתה זהה: ביטולה של המדינה היהודית יושג על ידי חיסול הרצף הטריטוריאלי בין מרכיביה. על השאלה האם הערבים התכוונו 'לשחוט את כל היהודים' אין תשובה ברורה. אבל אין צורך 'לשחוט את כל היהודים' על מנת למנוע הקמתה של מדינה שהוסכם באו"ם שעליה לקום או למנוע את קיומה לאחר שהוכרזה בעיצומם של הקרבות. למי ששכח נזכיר כי 'השלב הראשון' של המלחמה התקיים בין ה-30 לנובמבר 1947 ל-14 במאי 1948, והוא מכונה על ידי פסיבדו-היסטוריונים בכינוי המגוחך 'מלחמת האזרחים'. 'החלק הראש

366 מלים על ישראליות ועל דיאלקטיקה. מי זו 'דיאלקטיקה'? כמו חברת החשמל היא איתנו כל רגע, עד כדי כך שאנחנו לא שמים לב לקיומה. היא איתנו כשאנו רוצים להיות מקובלים ומיוחדים גם יחד. היא איתנו כשאנו רוצים לתת אמון ולשמור על עצמנו גם יחד. היא איתנו כשאנו רוצים לחסוך ולהנות גם יחד. הישראליות במשקפי הדיאלקטיקה היא עניין מרתק ומדאיג גם יחד. הנה לנו עוד דיאלקטיקה עוד לפני שהתחלנו בכלל. כי גם זו דיאלקטיקה. התחלנו אבל בעצם לא ממש. הישראליות במשקפי הדיאלקטיקה היא קודם כל בידיעה שאנחנו הישראלים מיוחדים, תופסים מקום לא-פרופורציונלי בתשומת לב העולמית, ומצד שני בני אדם כמו כולם. שנית, אין ספק שישראל היא חברה אידיאליסטית. כי בלי האידיאל (הציוני) היא לא היתה קמה ולא מתקיימת. אבל ישראל איננה היחידה שאפשר לומר עליה שיש ברקע ובבסיס שלה אידיאלים. למעשה אפשר לומר את זה על כל מדינה, כי כל מדינה היא כלי המשרת אזרחים וכל האזרחים באשר הם יש להם תקוות ורעיונות או במלה אחת: אידיאלים. אבל ברור שישראל היא מקרה מיוחד ובולט בעניין זה. דיאלקטיקה.

366מלים על האנטומיה של הפוליטיקה הדמוקרטית. על הנייר הסיפור אמור להיות די פשוט: אזרחים מקימים מפלגות, מנסחים מצע, מבטיחים הבטחות, ואז אחרי הבחירות כל מפלגה אמורה לממש את ההבטחות שלה, וחוזר חלילה פעם בארבע שנים. במידה מסויימת זה אכן מה שקורה, אבל במידה מסויימת בלבד ומפעם לפעם במידה הולכת וקטנה (אבל הכל הפיך). מדוע. אם זוכרים קודם כל שלא רק הטלגרף הוא החיסון לשחפת אלא גם הדמוקרטיה היא תוצר של תהליכים היסטוריים, ואם זוכרים שהיסטוריה היא עניין אנושי, ואם זוכרים שאנשים הם ספציפיים, עם כל הכבוד לדמיון הפרוע של לנון, הרי שכל דיון באופן תפקודה של דמוקרטיה מסויימת חייב להיות ספציפי. במקרה הישראלי, שורשי הספציפיות הם אלו: היה היה ציבור יהודי מפורד וחסר כיוון (במאה ה-19). על רקע מצב הצבירה הזה קמו קבוצות הנהגה שונות שהציעו פתרונות שונים לפירוד חסר הכיוון הזה. אחת מהן היתה הציונות, תנועה לאומית שנבנתה קודם כל על ידי בני אדם, על ידי חברה, ורק אחר כך היא בנתה מדינה. מכאן שהמדינה שהציונות הקימה, ישראל שמה, קיימת בשביל לשרת את האזרחים. אלא שחברת האזרחים הישראלית

366 מלים על צדק ועל זכרון היסטורי. אחד הנושאים המעסיקים ללא הרף את השיח הציבורי בכלל ובישראל בתוך כך. ואולי יותר, קשה למדוד את זה אבל שלא נטעה גם כאן: אנחנו לא עם סגולה משום בחינה, אולי מוצלחים מרוב העמים האחרים בכמה תחומים, אבל השילוב של עם-תרבות [דת] לא ייחודי לנו, וגם לא הפוליטיקה הצעקנית, וגם לא הויכוח על הזכרון הלאומי. בכל אופן, ימי זכרון כמו יום הזכרון לחללי צהל ולפניו יום הזכרון לשואה ולפניהם חג הזכרון הלאומי פסח וכן הלאה – כי כן, התרבות היהודית מהללת את הזכרון (אבל ממעיטה בערך ההיסטוריה ומדובר בשני דברים לא פעם מנוגדים בתכלית הגם ששניהם עוסקים בעבר) – מחדדים מחלוקות ומגבירים קנאות ושנאות. מי היה הראשון להבין שבגרמניה ככה וככה? ומי הוביל את המרד הראשון? ואיפה היה המרד הראשון? ומי גרש את הבריטים? ולמה השתיקו את המזרחים? ואת ניצולי השואה? ומי החליש את העניים? ומי הקים את המדינה ומי כמובן הורס אותה. לא שאי אפשר לתת תשובות לשאלות הללו. בדרך כלל מדובר בציר זמן פשוט למדי. לפעמים מדובר בסתם שקרים המבוססים על שילוב של בורות ורשעות. אבל בכל מקרה, על מנת להגיע לתשובות על שא

366 מלים על השאלה 'מי שמך' לקבוע קביעות לגבי ההיסטוריה ומדוע אין להסתפק במבחן התוצאה על מנת לקבוע איזו דרך היתה עדיפה. אכן כן. קביעותי-מסקנותי הן סובייקטיביות כי הן נשענות על מטען ערכי, כמו למשל האמונה בשלום בר קיימא, בקיומו של עם פלסטיני, בקיומם של יהודים שחזרו לארצם, בכלכלה יצרנית והוגנת, בפלורליזם תרבותי, בשוויון אזרחי, במדינות לאום ובמדינת לאום-יהודית-דמוקרטית. כשאני ניגש לחקור היסטוריה פוליטית מסויימת, אני מנסה קודם כל להבין את המחלוקת שהיתה בזמן אמיתי בין כוחות אמיתיים , כלומר כאלו שהיתה להם היכולת לקבל הכרעות ולהוביל (או למנוע) מהלכים. מבחינה זו אישים כמו אלון דיין פרס רבין אשכול גולדה וגלילי, חשובים בהרבה מאישים כמו משה קול, מנחם בגין או אורי אבנרי. ואחרי שאני 'מנקה' את השטח ומבדיל בין בעלי-דעות-נטולי-כוח לבעלי-דעות-בעלי-כוח, אני ניגש לברר מה רוצה כל בעל-כוח, ואז מעדיף ערכית-סובייקטיבית את דרכו של האחד על פני זו של יריבו אני מגלה שלגבי שורה די ברורה של שאלות (כלכליות, מדיניות, בטחוניות, תרבותיות, פוליטיות) יש. ואם אומ