366-107 על מיתוס השוויון וערך ההשתלמות
בערך 366 מלים על האופן בו מיתוס השוויון וערך ההשתלמות מטשטשים הבדלים ביכולות אנושיות.
ששוויון זה מיתוס אמור להיות ברור מאליו. גילוי נאות. אני בעד המיתוס הזה ובכלל רואה במיתוסים משהו אנושי תקין לכשעצמו ובלבד שלוקחים אותו בפרופורציות ובשיקול דעת ביקורתי.
שוויון בכל אופן הוא מיתוס ראוי. הוא יוצר לוגוס ואתוס ופאתוס וחקיקה וערכים ותרבות חיוביים יותר.
ההשתלמות או בלטינית 'פרפקטיביליטי' היא ערך מודרני שנשען כמובן על תכונות אנושיות וביולוגיות המאפיינות את הטבע, ושאצל האדם שוכללו בזכות יכולת הורשת התרבות.
אבל מאז המאה ה18 ההשלמותיות רוכבת על מיתוס השוויון ושני אלו על המדע והטכנולוגיה שקשורים ולא קשורים זה לזה.
עד כאן חדשות טובות מאד. מכאן הדברים מתחילים להסתבך.
שימו לב למשל למאמץ למכור לנו לימודי ערבית תוך ככה וככה תמורת ככה וככה כי הנה ההיא שבכלל באה מברוקלין בלי לדעת מלה בערבית מדברת כבר כמו נג'יב מחפוז.
באחת הסצנות המופלאות של אחרון הפועלים, פישל מושונוב מבקש מגורשטיין גורדון, כשכל החברה מוסקונה ושות מאחוריו, שילמד אותו את הטריק עם הכדורים.
זרוק אותם ותפוס אותם עונה גורדון לפישל.
אה! זרוק אותם ותפוס אותם מתלהבת החבורה מהפשטות והקלות של המשימה.
כי מה עושה ג'וגלר בסך הכל? זורק את הכדורים ותופס אותם.
יש בפייסבוק בחור מדהים שיודע בערך עשרים שפות, כל אחת יותר קשה מרעותה. טורקית, אוזבקית, גרמנית, ערבית, סלובנית, אוקראינית.
היה לי מורה לגיטרה, מוזיקאי מופלא שלא רק ידע לנגן בכל כלי אלא שידע להתאים את תנועות הגוף המתאימות לכל כלי.
ההוכחה שלו לטענה שאין בינו לביני הבדל אלא בכמה זמן אני משקיע, היתה זו. אתם יושבים? יופי. הנה ההוכחה: הוא היה מוציא צרור מפתחות, מנער אותו מאחורי גבו, ושואל אותי אם יש לי ספק גם בלי לראות את הצרור שמשמיעת הצליל ברור לי שזה צרור מפתחות. מסקנה: יש לי שמיעה מוזיקלית.
מוזיקאי גדול, מורה קטן.
ששוויון זה מיתוס אמור להיות ברור מאליו. גילוי נאות. אני בעד המיתוס הזה ובכלל רואה במיתוסים משהו אנושי תקין לכשעצמו ובלבד שלוקחים אותו בפרופורציות ובשיקול דעת ביקורתי.
שוויון בכל אופן הוא מיתוס ראוי. הוא יוצר לוגוס ואתוס ופאתוס וחקיקה וערכים ותרבות חיוביים יותר.
ההשתלמות או בלטינית 'פרפקטיביליטי' היא ערך מודרני שנשען כמובן על תכונות אנושיות וביולוגיות המאפיינות את הטבע, ושאצל האדם שוכללו בזכות יכולת הורשת התרבות.
אבל מאז המאה ה18 ההשלמותיות רוכבת על מיתוס השוויון ושני אלו על המדע והטכנולוגיה שקשורים ולא קשורים זה לזה.
עד כאן חדשות טובות מאד. מכאן הדברים מתחילים להסתבך.
שימו לב למשל למאמץ למכור לנו לימודי ערבית תוך ככה וככה תמורת ככה וככה כי הנה ההיא שבכלל באה מברוקלין בלי לדעת מלה בערבית מדברת כבר כמו נג'יב מחפוז.
באחת הסצנות המופלאות של אחרון הפועלים, פישל מושונוב מבקש מגורשטיין גורדון, כשכל החברה מוסקונה ושות מאחוריו, שילמד אותו את הטריק עם הכדורים.
זרוק אותם ותפוס אותם עונה גורדון לפישל.
אה! זרוק אותם ותפוס אותם מתלהבת החבורה מהפשטות והקלות של המשימה.
כי מה עושה ג'וגלר בסך הכל? זורק את הכדורים ותופס אותם.
יש בפייסבוק בחור מדהים שיודע בערך עשרים שפות, כל אחת יותר קשה מרעותה. טורקית, אוזבקית, גרמנית, ערבית, סלובנית, אוקראינית.
היה לי מורה לגיטרה, מוזיקאי מופלא שלא רק ידע לנגן בכל כלי אלא שידע להתאים את תנועות הגוף המתאימות לכל כלי.
ההוכחה שלו לטענה שאין בינו לביני הבדל אלא בכמה זמן אני משקיע, היתה זו. אתם יושבים? יופי. הנה ההוכחה: הוא היה מוציא צרור מפתחות, מנער אותו מאחורי גבו, ושואל אותי אם יש לי ספק גם בלי לראות את הצרור שמשמיעת הצליל ברור לי שזה צרור מפתחות. מסקנה: יש לי שמיעה מוזיקלית.
מוזיקאי גדול, מורה קטן.
מה
עושים? עושים. האמונה במיתוס השוויון נכונה וערך ההשתלמות האנושית בוודאי נכון, אם
כי בשונה ממיתוס השוויון שבהיותו מיתוס מעמדו מופשט ויציב (עד שיוחלף אם יוחלף),
ערך ההשתלמות מחייב ויתור על כמה הרגלים שכיחים.
החשוב
ביותר הוא ההרגל ההומניסטי או ליתר דיוק פסיבדו-הומניסטי, לשבח כל מאמץ שעושה
מישהו, לא משנה מה רמתו וערכו, כי המאמץ הוא העניין ולא התוצאה.
במלים
אחרות, כשם שטענת 'כולנו שווים ומסוגלים לאותם הישגים' היא חסרת שחר ומזיקה, כך גם
מחיאות הכפיים והצהלולים על עצם העובדה שמישהו אומר משהו.