366-110 מדוע לא יוצאים כאן לרחובות
366 מלים לא מחייבות על השאלה מדוע בישראל לא יוצאים לרחובות למרות שהאבטלה גואה, עשרות אלפי עסקים מתמוטטים, ומתקיים פער בלתי נתפס בין מצבם של מאות אלפי אזרחים לבין ההתנהגות הכלכלית של המערכת הפוליטית (גודל הממשלה, פטור ממס לראש הממשלה הנאשם בפלילים והמשסה את כל מי שזז בכל מי שמעיז פנים נגדו וכו').
גילוי נאות: אינני מחובבי ההפגנות. אין זה אומר שכהיסטוריון אינני מעריך את תרומתם של אזרחים לשינוי המציאות באמצעות הפגנות אבל בדיוק כהיסטוריון אני יודע שהמציאות לא משתנה רק באמצעות הפגנות, אלא באמצעות כלים כלכליים, אירגוניים, משפטיים, תרבותיים וחינוכיים.
לגופה של שאלה (אם כי הפיתוי להכנס להשוואות היסטוריות בין מקרים שונים ברחבי העולם גדול מאד. נשמור את המהלך המעניין הזה לפעם אחרת): למיטב הערכתי הלא נחרצת, העובדה שנכון לעכשיו משבר הקורונה לא הוציא מאות אלפים לרחובות, ממשיכה תופעה ישראלית ארוכת שנים.
עצם הנטייה להזכיר את 'הפגנת ה-400 אלף' (שלא היתה אפילו לא חצי מזה) מלמדת על כך.
ובכן, מנקודת מבט ארוכת טווח, מיעוט ההפגנות קשור להיותה של החברה הישראלית 'חברה בעומס יתר' כפי שהגדירו זאת ליסק והורוביץ בכותרת המשנה לספרם 'מצוקות באוטופיה'.
להבנתי יש לדון בחברה הישראלית משתי נקודות מבט שונות-מאד אלו: היותה חברת 'מהגרים' עתירת בעיות ואתגרים והיותה חברה אידיאליסטית הרוצה להיות 'חברת מופת' (מה זה בדיוק?) ולקיים 'מדינת היהודים' (רעיון המוביל לויכוח על מי ומה ואיך ראוי להיות יהודי).
באשר לאזרחים הערבים - מסתבר שגם בקרבם מתרוצצים שני המימדים הללו: אידיאליזם כזה (לאומי) או אחר (אסלאמיסטי) ומצוקות הכרוכות ב'הגירה' של כמעט כל אזרחי ישראל הערבים ממסורתיות מודרניות.
חברה הנתונה בבניין על יסוד ערכי, ושלא יודעת 'רגע דל בלי סקנדל או פסטיבל', לא יכולה לראות במחאה המונית כלי העולה בקנה אחד עם מטרותיה האוטופיות ועם מכלול המצוקות הכרוך בהן: מחאה נגד 'המצב' היא בעצם מחאה נגד הזהות.
על כל זה יש להוסיף עוד שלוש נקודות ייחוס אקטואליות יחסית: האביב הערבי; מחאת 2011; הפוגרומיזם של המחאה האמריקנית העכשווית.
המקרה הערבי והאמריקאי משמשים כתמרור אזהרה מבחינת רוב הישראלים, שלמרות הכל יש להם הרבה מה להפסיד, ולכן לא רוצים להכנס לתהליך שתחילתו הרואית וסופו עלול להיות טראגי.
באשר למחאת 2011: לא היתה זו אלא מהומת-פטפוטים על 'צדק חברתי' שהסתכם בסוגיית 'יוקר המחיה', אשר שימשה בידי מדינת האוצר להמשיך בפרוייקט דיכוי הכלכלה והחברה בישראל.
תאור הבעיה הוא הבסיס לפתרון: גיבוש כלים ודרכים לתיקון המציאות, לפני שיוצאים לרחובות.