366-113 על מורשת היסטורית ופרשת רבין ואלטלנה

כמה מאות מלים על תפקידה של מורשת היסטורית ומה הוא בהחלט לא תפקידה ולאן מובילים אותנו מעוותי שכל 'משמאל' או 'מימין'.

אפשר היה להסתפק בדוגמא של רבין ואלטלנה אבל היא רק אחת, כי יש על הדרך את גנדי, ואת אלון, ובאמריקה יש בלי סוף שמות, וגם בבריטניה, ואיך אפשר בלי קולומבוס הקולוניאליסט, ודוד המלך, ועוד ועוד.

 

הטענה פשוטה בתכלית: על פי ההגיון הרדיקלי השכיח בימינו, אין להנציח מורשתו של אף אחד, כי בעוד דור או שניים, יתחוור בוודאות שהמורשת של איקס פוגעת ברגשותיו של מישהו.

 

"כי אשה כושית לקח" אמר משה כנגד אהרון. משה אמר "כושי"? למחוק את התנ"ך. גוטמן כתב על 'ספינת הכושים' (כן, גוטמן כתב על ספינת הכושים)? – לשרוף את בית גוטמן ולשנות את שם הרחוב המנציח את שמו. הרעיון ברור, נתמקד לרגע ברבין ואלטלנה.

 

העובדות הן אלו: רבין הגיע לחופשה (זו היתה ההפוגה הראשונה) כשאנשי אצ"ל החלו לבצע בתל-אביב את העבירה החמישית שלהם כנגד המדינה (הארבע הקודמות: הבאת ספינת נשק ללא אישור של הממשלה; עריקת חיילים מבסיסיהם; ירי על חיילי צה"ל בחוף ויתקין; סירוב פקודה של קברניט אלטלנה מצד חיל הים הישראלי לעמוד במקום).

 

הואיל ורבין היה הקצין הבכיר הוא קיבל את הפיקוד על הארוע. הפקודות בכל אופן הגיעו מממשלת ישראל. הנטייה להפוך כל דבר לאישי מובנת עד גבול מסויים. אבל היא מגוחכת בלשון המעטה, בכלל ובפרט כשמדובר בסוגיות ציבוריות כמו אלטלנה, ממשלת ישראל, וכן הלאה.

 

רבין היה קצין בכיר שמילא פקודות. לא חסרים רדיקלים שיקפצו ברגע זה ויגידו שזה בדיוק מה שעשו הנאצים. מילאו פקודות.  אלא שעל פי האווילות הזו לפיה אין לציית לכל פקודה, כל שוטר כרגע, כל חייל, כל טייס וכל חובל, אמור להחליט בעצמו מה לעשות עם הניידת, עם המאג, עם ה16F והצוללת.

 

במטוס יש בדרך כלל שני אנשי צוות. מלחמת האזרחים שהם יקיימו בקוקפיט תהיה קצרה ללא ספק, אבל מה עושים במקרה של צוללת שבה משרתים כמה עשרות חיילים שעל פי ההגיון הנפלא שמי שמציית לפקודות הוא נאצי ושלכן אסור לציית באופן עיוור לפקודות אלא 'להפעיל שיקול דעת' ואם לא הפעלת אז במקרה של רבין אתה רוצח??

לעולם לא נדע מה שכיח יותר בעולמנו: טימטום או רשע.

 

מי שרוצה להבין את פרשת אלטלנה חייב לחזור אחורה בזמן לשנת 1922 לכל המאוחר. זו השנה בה קמה הציונות הרוויזיוניסטית, שהונהגה על ידי איש חכם וכשרוני בשם זאב ז'בוטינסקי, שהיה כל כך פטריוט לעמו שהוא היה מוכן לעשות כמעט הכל על מנת להציל אותו. אך הבעיה היתה שרוב הציונים האחרים, שהיו פטריוטים, מוכשרים ונמרצים לא פחות וחלקם בהרבה ממנו, לא הסכימו עם דרכו?

 

בעוד הם, רובם בכל אופן, קיבלו מראש את כללי המשחק, הוא ורוב מעריציו אמרו שאין דבר כזה כללי משחק ואם יש כללי משחק הם קובעים את כללי המשחק כי הם מדברים בשם 'העם'. נשמע מוכר? בדיוק. היום יש לנו ראש ממשלה כזה. והוא מוקף בעשרות אלפי מעריצים מסוג זה והדברים ידועים.

 

אם לחזור להיסטוריה הסבוכה: מי שיטרח ללמוד אותה יגלה שהציונים הפלא ופלא לא פעלו בחלל ריק. הם היו תלויים בכספים מאמריקה, ברצון טוב מלונדון, ברצון רע מאל קודס ויפו, ועל זה יש להוסיף פגעי מזג אוויר, ארבה, מוסוליני, היטלר ושאר מזיקים.

במצב כזה הדרך היחידה להתקדם היתה לקבל מרות של המוסדות הנבחרים. רבן גמליאל כידוע גזר על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ותרמילו ביום בו מתקיים על פי חשבונו יום הכיפורים. על האופן בו משה ואהרון שמו שוטרים ושופטים בשערים כולנו למדנו בבית הספר היסודי.

אבל מסתבר שכזה מגיע למציאות מורכבת, יש כאלו השומעים רק את עצמם, וככל שהם מיעוט זניח יותר, כך מתחזקת אצלם נטייה מסוכנת זו.

 

מייסדי האצ"ל ייסדו את האצ"ל כי הם שמעו רק את עצמם, וכך גם מייסדי הלח"י שפרשו מהאצ"ל כי הם שמעו רק את עצמם. ומי היו "לוחמי חירות ישראל"? כנופיית בריונים שהחזיקה בשלושים אקדחים ובכמה עשרות אלפי מלים ריקות, ופה ושם רצחה אנשי אצ"ל, אנשי הגנה וסתם יהודים שלא קיבלו את התיזות הכנעניות שלהם אבל החזיקו בכמה לירות בבנק בפתח תקווה.

 

ובכן, אל מול הטרור הזה – אין מלה אחרת, מה לעשות, זה מה שזה היה – הופעל הסזון על ידי המוסדות הנבחרים (נ ב ח ר י ם – וזה המקום להזכיר שהציוני הדגול ז'בו, כשלא קיבל מספיק מנדטים מ'העם', החליט להחליף את 'העם' – דברים המיוחסים ליצחק בן-אהרון, 1977, כשלמעשה מדובר בעוד שקר  -   וב1935 הקים ז'בו 'הסתדרות ציונית חדשה' כאילו לא היה עד אז כלום כי אם הוא לא שם אז אין כלום).

 

סזון פירושו ציד, וציד זה מה שהיה, כלומר עברייני האצ"ל והלח"י 'ניצודו' על ידי הזרוע הצבאית של הישוב המאורגן, כדי שיפסיקו לחבל (זו המלה, מה לעשות , אין מלה אחרת, ל ח ב ל) במאמץ המדיני הציוני המסובך, שמטרתו היתה למזער את נזקי הבוגדנות הבריטית, את נזקי המדיניות האנטי-ציונית ההגיונית מאד של משרדי החוץ והבטחון האמריקני (שנלחצו על ידי חברות הנפט והליגה הערבית), ולעשות את מה שרוויזיוניסטים-ציונים לא הבינו אף פעם כי מתחת למלים הגבוהות על זקיפות הקומה אין כמעט כלום כי לא יכול להיות שם כלום: להשיג את הרבי מיעוטו (מדינת חלוקה ביד הטובה מארץ ישראל השלמה על העץ).

 

זה הסיפור שקדם לאלטלנה. האנייה הזו עליה פינטזו לוחמי החירות של האצ"ל, שתכננו לכבוש את ארץ ישראל באמצעות משט אדיר של ספינות עמוסות נשק ואנשים, אבל כהרגלם בכל הקשור לפער בין דיבורים למעשים הצליחו לארגן שתי ספינות, אחת מהן אלטלנה והשנייה אלטעקאקר ששכחתי כרגע את שמה, וגם את זה הם לא היו מצליחים לעשות ללא עזרה של בעלי עניין מממשלת צרפת שהעניין שעניין אותם היה לדפוק קצת את הבריטים.

 

אלטלנה יצאה לדרכה אחרי הקמת המדינה, מעט אחרי שבן גוריון נכנע ללחצו של האגף המתון במנהלת העם (ממשלת ישראל של אותם ימים): במקום לדרוש את המובן מאליו בימינו – גיוס אישי של כל בוגר אצ"ל או לח"י לצה"ל שהוקם 12 יום אחרי הכרזת המדינה – הסכים בן-גוריון שכמה יחידות של אצ"ל ימשיכו לשמור על המסגרת שלהן בתוך צה"ל. ההשוואה לפלמ"ח חסרת שחר כמובן, כי הפלמ"ח היה המסגרת הסדירה של כוח המגן שהיה כפוף למוסדות היישוב, מוסדות בהן אצ"ל לא הכיר.

 

ב-1 ביוני נחתם הסכם בין מדינת ישראל לבין 'המחנה הלאומי' – האצ"ל בשבילכם – במסגרתו מוכנים אנשי בגין להכיר במדינת ישראל (הקדימו אותם האמריקנים ליתר דיוק טרומן שללא לחצו של 'וייצמן הבוגד' [כך כינו אותו צדיקי הרוויזיוניזם למקרה שחשבתם שאשמת הבגידה היא המצאה בת ימינו] הוא לא היה עושה זאת 11 דקות לאחר הכרזת העצמאות של דב"ג בה' באייר תש"ח).

אז ב-1 ביוני האצל מואיל בטובו להצטרף למדינה (תוך שהוא מקפיד להסביר שירושלים על פי החלטת עצרת האו"ם – גוף שהאצ"ל מסרב להכיר בו לכל צורך אחר – לא שייכת למדינת ישראל ולכן ממשלת החלוקה כלומר חבורת הבוגדים בראשות בן גוריון לא שולטת בה, שטות והבל שבן גוריון כמובן דחה על הסף כי לא במקרה אין במגילת העצמאות שרטוט גבולות כפי שדרש למשל שר המשפטים ד'אז פנחס רוזן).

 

הפלא ופלא: עוף החול ממש. אותו האצ"ל שלכאורה הסכים להתפרק ב-1 ביוני, מודיע ב-15 ביוני  במכשיר קשר מלב ים על ספינת נשק המתקרבת לחופי הארץ, ללא אישור של ממשלת ישראל.

ב-20 ביוני הגיעה אלטלנה, בהוראת הממשלה שלא היתה לה ברירה אלא לקחת אחריות עליה, לחוף ויתקין.

 

עוד באותו היום ולמחרת התבצעו עבירות הנזכרות שבכל מדינה אחרת היו מובילות את מבצעיהן לכלא באשמת בגידה. אבל בן גוריון וממשלתו הבליגו כי זו היתה השיטה המועדפת על ידם שהביאה אותם להישגים מרובים.

ב-21 ביוני התחולל קרב בחוף כפר ויתקין בין מיליציית אצ"ל לכוח של צה"ל, אז גם נפלו הקרבנות הראשונים. בערבו של אותו היום יצאה האניה לדרכה לתל אביב. חיל הים הישראלי פקד עליה לעצור אך היא סירבה פקודה ובהיותה גדולה וחזקה מחיל הים הישראלי (שמנה אז שתי ספינות עלובות למדי) היא המשיכה בדרכה לתל אביב.

 

ב-22 ביוני התחוללו קרבות בכמה מקומות בעיר. חיילי צה"ל שעד שלושה שבועות קודם היו טרוריסטים של אצ"ל, לקחו את נשקם הצה"לי, סירבו לפקודות של מפקדיהם, חלקם השתלטו על רכב צהל שנסע ליד ראשון-לציון, ובאיומי אקדח אילצו את קצין צהל שנהג ברכב זה לפרוץ עבורם מחסומים בדרכם לחוף. אחרים פשוט ירו על מחסומי צהל והמשיכו הלאה לחוף תל אביב.

ב-22 ביוני בשעה 1600 קיבל התותחן של סוללת תותחים קטנה שהוצבה מול האניה לירות פגז ברק-עשן באמצעותו מטווחים את התותח בנוהל קבוע: פגז אחד אובר-שוט, השני אנדר-שוט ואז אם יש צורך, הפגז השלישי שכבר יהיה פגז רגיל, יקלע בול במטרה.

צחוק הגורל ולא תותח קדוש: הפגז הראשון, פגז ברק-עשן כאמור, במקום לעוף מעל לאנייה פגע בסיפונה, ובהיותו נושא חומרים המייצרים ברק ועשן (זו הסיבה שהפגז נקרא ברק-עשן, לפעמים, בניגוד למקרה של 'המחנה הלאומי', יש קשר ישיר בין שם של משהו לבין מהותו) הוא חולל דליקה, והשאר היסטוריה.

 

מסתבר שאפשר היסטוריה אבל אפשר גם היסטריה. כך עושה 'הימין' למורשת רבין בעניין אלטלנה (הגדיל לעשות עיתונאי ידוע שכתב באחד מימי הזכרון לרבין – אלא מתי? – שמי שירה בתותח על יהודים שלא יבוא בטענות על שיהודי ירה באקדחו עליו), וכך עושה 'השמאל' למורשת רבין בעניין אוסלו והשלום

 

יהיו שיקראו להשמדת המורשת של רבין, אבל דרך יעילה בהרבה היא לא להשמיד אלא לשכתב. אמנות השקרים-באמצעות-חצאי-אמיתות איננה שמורה לאף צד. היא ממאפייניה המרכזיים של הפוליטיקה הרדיקלית על כך סוגיה: בטחון, חברה, כלכלה, מגדר וסביבה. או במלים אחרות, פאשיזם יכול לבוא בכל צבע ובכל לבוש: שחור, חום, ירוק, כיפה סרוגה ושמלה.

תראו מה למשל עושה חלק מהציונות הדתית עד היום לגרשון הכהן, על שהעיז לנקוט ממלכתיות ולמלא החלטת ממשלה שמוכרת בשם 'ההתנתקות'. האם היתה זו החלטה חכמה? לא בטוח. האם היו לה מניעים אישיים של שרון? להערכתי לא, אבל אולי אני טועה. כך או אחרת, לא זו הנקודה.

 

הנקודה היא כללי המשחק ומורכבותה של המציאות. במקרה של אלטלנה או ההתנתקות, מדובר היה בהחלטת ממשלה, וכללי המשחק מחייבים את הזרוע המבצעת של הרשות המבצעת למלא את החלטות הממשלה. זה מה שעשה צה"ל (ולא 'יצחק רבין') בקייץ 1948, וזה מה שעשה צה"ל, בפיקודו של  גרשון הכהן, בקייץ 2005.

 

לפי הגיון מבקריהם, ביום שממשלה אחרת תחליט החלטה שלא תראה להם, חובתם של מתנגדי ההחלטה לסרב פקודה. אבל בתשעה באב הם יבלבלו את המוח על שנאת חינם וחורבן הבית.

 

האם ממשלות בישראל מקפידות למלא החלטות שלהן? ממש לא. האם זה משנה את העקרון? ממש ולגמרי ולחלוטין לא. כי אם אין כללי משחק אין כלום.

 

ומורשתם של אישים כמו קולון (קולומבוס בשבילכם), ג'פרסון, לינקולן, בן גוריון, אלון וכאלו שלא זכו ששמם יסתיים באון, כמו רבין ובגין ואפילו פרס, היא אחת ויחידה: הם עשו היסטוריה, ועל היסטוריה מתווכחים בכבוד הדדי אבל קודם כל על בסיס עובדות.

 

איך מסיימים מאמר כזה? לא ברור. כי אולי כל מה שאני כותב כאן על עצמי אני כותב, ולא, אינני בן גוריון ולא אלון וגם לא ג'פרסון ולינקולן, אלא במובן קטן אחד שחל על כולנו: אנושיותנו המורכבת. כי אנשים הם כל מיני דברים. המשותף לכל אלו שהזכרתי, כולל כמובן ז'בוטינסקי, הוא שהם רצו טוב, פעלו לטוב, עשו טוב וגם טעויות. ולכן, לכל אחד מהם יש מורשת.

 

וכך גם לכל אחד מאיתנו. לא כזו המצדיקה רחובות ופסלים ושירים ומונומנטים, אבל כן, כזו שנשמרת בבטן, בראש ובלב של מי שמכיר אותנו, ומוכן לראות אותנו במורכבותנו האנושית, תכונה שהולכת ונטחנת עד דק בטירוף הפוסט-מודרני הנוכחי.