366-49 אנטומיה פוליטית ישראלית - מה עושים עם הסקטוריאליות? פשרות

366מלים על האנטומיה של הפוליטיקה הדמוקרטית. על הנייר הסיפור אמור להיות די פשוט: אזרחים מקימים מפלגות, מנסחים מצע, מבטיחים הבטחות, ואז אחרי הבחירות כל מפלגה אמורה לממש את ההבטחות שלה, וחוזר חלילה פעם בארבע שנים.

במידה מסויימת זה אכן מה שקורה, אבל במידה מסויימת בלבד ומפעם לפעם במידה הולכת וקטנה (אבל הכל הפיך).

מדוע. אם זוכרים קודם כל שלא רק הטלגרף הוא החיסון לשחפת אלא גם הדמוקרטיה היא תוצר של תהליכים היסטוריים, ואם זוכרים שהיסטוריה היא עניין אנושי, ואם זוכרים שאנשים הם ספציפיים, עם כל הכבוד לדמיון הפרוע של לנון, הרי שכל דיון באופן תפקודה של דמוקרטיה מסויימת חייב להיות ספציפי.

במקרה הישראלי, שורשי הספציפיות הם אלו: היה היה ציבור יהודי מפורד וחסר כיוון (במאה ה-19). על רקע מצב הצבירה הזה קמו קבוצות הנהגה שונות שהציעו פתרונות שונים לפירוד חסר הכיוון הזה.

אחת מהן היתה הציונות, תנועה לאומית שנבנתה קודם כל על ידי בני אדם, על ידי חברה, ורק אחר כך היא בנתה מדינה.

מכאן שהמדינה שהציונות הקימה, ישראל שמה, קיימת בשביל לשרת את האזרחים.

אלא שחברת האזרחים הישראלית מורכבת מאנשים שונים ומשונים שלחלקם אכפת אחד מהשני ולחלקם ממש לא.

התוצאה היא שכשנפגשים הנציגים של אלו ושל אלו בבית הנבחרים על מנת להרכיב ממשלה, הם מתנהגים חלקם באופן סקטוריאלי וחלקם באופן ממלכתי.

במציאות הישראלית בה המרחב הציבורי הולך ונשחק והדיבור הממלכתי ספג מכות מכל הסוגים, כלכליות, תודעתיות, תרבותיות, פוליטיות וכן הלאה, התוצאה היא שהפוליטיקה הסקטוריאלית רק הולכת ומתחזקת.

הדרך לתיקון שימור ושיפור חייבת להיות ציבורית-ממלכתית.

בתקופה בה על עצם הציבוריות לא היתה מחלוקת אלא המחלוקת התקיימה על אופייה הרצוי ועל יעדיה (הכלכליים, המדיניים, התרבותיים וכן הלאה), הדברים מנקודת מבטו של האזרח הבוחר היו ברורים.

אלא שמאז 1996 לכל הפחות, נוצרה כאן קואליצייה-סקטוריאלית שצביה גרינפלד היטיבה לתאר בספרה 'הם מפחדים'.

הקואליצייה הזו מקבלת חיזוק בכל פעם שמי שמציג עצמו כאלטרנטיבה מדבר במונחים אפוקליפטיים.

מונחים אלו טובים אולי לצורך קתרזיס, אבל לא תורמים לאפשרות שאזרחים המרכיבים את הסקטורים למיניהם, ישקלו אולי בכל זאת אפשרות לוותר על הסקטור ולהצטרף לכוחות הציבוריים

ושוב, ב'ציבורי' אין בהכרח הכוונה לצד זה או אחר, אלא לעצם המחוייבות לתפיסה ציבורית כוללת.

כל עוד המפלגה הגדולה ביותר מחזיקה בכ-25% מהכוח, אין אפשרות לחזק את הנורמליות אלא דרך קואליציות של פשרה. החלופה היא העמקת הסקטוריאליות

השאלה כרגיל היא האם באנו לאכול ענבים או לריב עם השומר.