366-83 כבוד לסורקין ולאיזלינגים החיוניים לתקשורת ראויה לשמה
366 מלים של כבוד לארון סורקין, יוצר
טלוויזיה אמריקני, החתום על שתי יצירות מופת, 'הבית-הלבן' (The
West Wing) ו'חדר חדשות' (Newsroom).
כבוד על האופן בו הצליח ליצור באופן חזותי-דרמטי אוטופיה-ריאליסטית של
תקשורת ראוייה לשמה, תוך התייחסות לכל המגבלות של העולם האמיתי: התאגידים, בעלי
המניות, הציבור הרחב שחלקו היסטרי ובור, אמצעי תקשורת אחרים, פוליטיקאים יצרני
פייק-ניוז ודמגוגיה, וכן הלאה.
ב-2013 כתבתי משהו קצר
על הסדרה הזו, אבל התמקדתי בנושא חשוב אחר: מה קרה למפלגה הרפובליקנית בדרכה
להפוך למוטציה של מעוותי שכל שבסופו של דבר הפכו עצמם לבדיחה בזכות המוטציה
הנוכחית היושבת בבית-הלבן.
כאן הכוונה להתמקד בקטע המתודולוגי המופיע באחד הפרקים הראשונים בעונה
הראשונה, כשמקנזי מקהייל מסבירה לצוות התחקירנים מה נכון לשאול כשמנסים לברר משהו
פוליטי, ציבורי וכן הלאה.
את השיטה היא מכנה 'האיזלינגס', לכבוד שתי האותיות הראשונות – IS – הפותחות מה שלדעתה (כלומר
לדעת סורקין) יש לשאול על-מנת לקדם הבנה ציבורית-פוליטית.
IS, כלומר 'האם'. 'האם הנושא
עוזר לברר משהו המועיל לבוחר לגבש את דעתו', 'האם המידע האישי שאתם מבקשים רלבנטי
לקידום נושא ציבורי כלשהו', וכן הלאה.
באותה הזדמנות מסבירה מקנזי מקהייל את העיקרון שהוסבר כאן אתמול, לפיו
לא לכל דבר 'יש שני צדדים', כי לפעמים יש לו חמישה צדדים ולפעמים רק צד אחד.
חיבורם של שני העקרונות האלו – כמה צדדים יש לנושא מסויים ומה יש
לשאול לטובת הבנתו הרלבנטית (מנקודת מבט ציבורית כי תקשורת היא עניין ציבורי
ועניין ציבורי בלבד) – הוא הבסיס לתקשורת ראויה לשמה.
במלים אחרות, 'חדשות' הן 'חדשות' רק אם הן מחדשות משהו הרלבנטי לעניין
ציבורי. מנקודת המבט הזו ברור לכולנו – או אמור להיות ברור לכולנו – שרוב מה
שמכונה כאן בארצנו (ובכל העולם אם זה מנחם משהו) בשם 'חדשות', הוא בדרך כלל גם
'ישנות' וגם 'לא חשובות'.
ומנקודת מבט חיובית-עתידית-מתקנת: 'חדשות' אינן העניין. עתיד חדש
יפציע כאשר המלה הזו – כמו מרכבות דואר או מנועי קיטור – תכנס למוזיאון הדברים
הבטלים שפעם היה להם שימוש ומעתה השימוש בהם מגוחך, מזיק ואף מסוכן.
אדרבא, תקשורת תהיה ראויה לשמה כאשר על בסיס 'האיזלינגים' עיתונאי
ראוי לשמו יעסוק ב'ישנות', כלומר במעקב שיטתי אחר נושא ש'תפס כותרת' ואחר כך 'נדד
לעמודים הפנימיים'.
שני המרכיבים האלו – 'הכותרת' ו'העמוד הפנימי' – הם עדות למימד המסחרי
של התקשורת בימינו, מימד המבטיח שהיא תהיה כל דבר, חוץ ממכשיר הממלא את תפקידו:
זכות הציבור לדעת (דברים שציבור חייב לדעת כדי להמשיך ולהיות ציבור
פוליטי-דמוקרטי, ולא עדר של מציצנים).