מדוע אובססיית אי-הוודאות היא עוד יותר מסוכנת משהיא מגוחכת ומה אפשר לעשות (לעשות!)
מדוע אובססיית אי-הוודאות היא עוד יותר מסוכנת משהיא מגוחכת ומה אפשר לעשות (לעשות!)
א.
'א מען טראכט און גאט לאכט'. מסתבר שלפתגם היהודי הזה, בשפת היידיש,
יש מקבילות בשפות רבות. המוסכמה לפיה 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק', קיבלה ביטוי נוסף
בשורה משיר שכתב ג'ון לנון ב-1980: 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן
תכניות אחרות'.[1]
העובדה שלנון עצמו ציטט אימרה שהיתה נפוצה כבר מאמצע שנות ה-50', מלמדת שעבורו כמו
עבור מליוני אוהדיו, מדובר בחוכמה עממית מובנת מאליה. בין אם אתה יהודי נרדף
בעיירות העלובות במזרח אירופה ובין אם אתה אליל פופ נערץ החי בלב מנהטן, כך או
אחרת, אין שום דבר בטוח בתכניות שלך, או ליתר דיוק, די בטוח שהתכניות שלך, אדם עני
או עשיר, אלמוני או מפורסם, דינן להתנפץ על אבני אי הודאות.
ומן הצד השני של ציר הזמן ההיסטורי, עומדת וניצבת אמירה מהופכת ברוחה,
אם כי דומה במשמעותה: "אין אדם
נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".[2]
מדוע דומה במשמעותה? כי גם חז"ל מניחים שאלוהים הוא זה הקובע את מהלך הדברים,
ולאדם רק נדמה שהוא זה ש"נוקף אצבע" לכיוון זה או אחר. מדוע מהופכת
ברוחה? כי בניגוד לפסימיות רוויית האירוניה העצמית המקופלת באמירות היהודיות של
השטעטעל או של ג'ון לנון בלב מנהטן, אצל חז"ל הכוונה היא לנסוך אדם בטחון שיש
מי שמכוון, ויש מי שמוביל ושאין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
ההסכמה מתוך הניגוד שבין תפיסת האדם את עצמו בעת העתיקה לעומת העת
החדשה, אומרת דרשני. המתח הזה, שיהיו שיכנו אותו 'סתירה' ואחרים 'דיאלקטיקה', עומד
בבסיסה של ההיסטוריה האנושית בכלל וזו של העת החדשה, תקופתנו, בפרט. יקצר המצע ולו
לציין בשמם את הנושאים שיש לדון בהם מתוך המתח הזה. נסתפק בכמה דוגמאות. מושג
הקהילה למשל, האוחז בתוכו רעיון פשוט – מחוייבות של יחידים זה לזה כך שנוצר ציבור,
קהל, קהילה – זהה במעמדו הלשוני אך שונה במהותו התיפקודית מן הקצה אל הקצה. בעת
העתיקה קהילתיות מבוססת על אינטימיות. עיר, או ליתר דיוק "עיר" ביוון
הקדומה היא ישוב של כמה מאות אנשים.[3]
קהילתיות בעת החדשה היא כמעט תמיד אנונימית, וכמעט תמיד צמוד לה מקף-מגביל כמו
'קהילת-המדע', 'קהילת-המודיעין', 'קהילת-הלהט"בים' וכיו"ב. מבלי משים
ראינו עוד דוגמא. "עיר" היא "עיר" גם בעת העתיקה וגם בעת החדשה,
אך מה לעיר ערד (ואולי ארד) הנחשבת על ידי הארכיאולוגים לאחת הראשונות בתולדות
האנושות, ישוב בן כמה עשרות בתים המתואר באתרי מידע במלים הדרמטיות "ישוב
עירוני גדול בשטח של 100 דונם",[4] ולעיר
ערד העכשווית, שאפילו במושגים ישראלים היא מעט יותר מעיירת פיתוח, בה מתגוררים
כיום מעל ל-25 אלף נפש על שטח של יותר מ-100 אלף דונם??
כך גם לגבי מושגים כורכים אחרים,[5] כמו
'אנטישמיות', 'מדע', 'דת', 'פוליטיקה', 'דמוקרטיה', 'שוויון', 'כלכלה', 'רפואה',
'בריאות', 'מגפות', 'מלחמה', 'אלימות', 'גזענות', 'אידיאולוגיה', וכן הלאה והלאה.
בכל המקרים המלה אותה המלה, או לפחות כך נעשה בה שימוש,[6] אך
המציאות אותה היא אמורה לייצג, היא אחת בעת העתיקה ושונה למדי – שלא לומר מהופכת
בתכלית ההיפוך – בעת החדשה.
דברים אלו נכונים גם למושג 'וודאות' (או היפוכו: אי-וודאות), שכאמור
לעיל הוא כבר מזמן מהווה סוג של מוסכמה תרבותית-חברתי. אמנם אי-הוודאות נשענת על
'אלוהי הסטטיסטיקה': אף אחד לא יודע מתי יגיע סופו אבל כולם יודעים שסופם יגיע.
העובדה שתוחלת החיים עומדת על 85 שנה, אינה משנה את העובדה שיש אנשים המתים בגיל
58, ואף בגיל 8 שנים או אפילו בגיל 5 שעות. אבל בדיוק אותה אלוהות-סטטיסטית, גוזרת
גישה תודעתית מנוגדת בתכלית. בפראפרזה על הפתגם היידי: גאט טראכט ומען לאכט, כלומר
אלוהים יארגן לנו רעידת אדמה כי זה אולי מצחיק אותו, אנחנו ננעץ בקרקע יסודות בטון
מזויין ואחרי שנסיים להתרגש מרעידת האדמה שלא הפילה אף בניין, נחזור כמו ג'ון לנון
למשל, לתכנן את ביקור הבא בהודו או את רכישת דירת הפאר במנהטן (ונכון, ג'ון לנון
לא תכנן את מותו בגיל ארבעים. אבל הרוצח שלו בהחלט כן. תכנן, וביצע, בין אם אלוהים
צחק או בכה).
ב.
במלים אחרות, בדיוק כמו למושגים כמו 'קהילה' או 'עיר', גם את מושג
'אי-הוודאות' יש למקם בהקשרו של המתח ההיסטורי שבין העת העתיקה לעת החדשה. סיכומו
של דבר: מקומו של מושג אי-הוודאות בשיח בעת החדשה בכלל ובתקופה הנוכחית שלו הידועה
בציבור בשם 'פוסט-מודרניזם', הוא חלק ממה שניתן לכנות 'פרקטיקה רטורית של בטלנות',
הכוללת רשימה ארוכה של תופעות, חלקן מגוחכות ולא מאד מזיקות (כמו למשל אמונות טפלות
למיניהן ובעיקר כאלו הלובשות אדרת מדעית[7]),
חלקן מדאיגות ומזיקות מאד (כמו תעשיית הפייק-ניוז שהצליחה ב-2016 לשגר אזרח
אמריקני בשם דונלנד טראמפ לבית הלבן). החדשות הרעות הן שדי ברור שרטוריקת
אי-הוודאות בעידן המכונה 'פוסט-מודרני', קרובה יותר לאגף המדאיג והמזיק מאשר לאגף
הגיחוך. הדברים ככל הנראה נכונים בעיקר לשדה החינוכי, שהשפעתו על שדה השיח
הציבורי, ומשם לשדה הפוליטי, מובנת מאליה.
ג.
שורשי השאיפה לוודאות מתבהרים מנקודת מבט אבולוציונית. את תולדות
האנושות יש להבין כחלק מתולדות החיים בכלל, ואת כל אלו נכון להבין במונחי השאיפה
לודאות: עצים, חרקים, פטריות, יונקים, כולם שואפים להרחיב ולהעמיק את ודאויות
קיומם. שאיפה זו היא הצד השני של מושג אבולוציוני (ולא רק אבולוציוני) מוכר ושכיח
שאף הפך לחלק מתרבות ההמונים הפוסט-מודרנית: 'הישרדות'. כך גם לגבי ההומו-סאפיינס,
שגם הוא חתר להרחבת והעמקת מעגל ודאויות הקיום שלו: מזון, בטחון, היתרבות, או כפי
שכינה זאת דניאל מילוא, שכלול יכולותיו של ההומו-סאפיינס לתכנן, או
"להמציא" את "המחר".[8] כבר
בשלב זה ניתן לראות את הסתירה המוחלטת בין רוח האמירות העממיות מהשטעטל או ממנהטן,
לבין המציאות ההיסטורית: האדם תכנן, אלוהים צחק, והנה האנושות סובלת דווקא לא
מתלונות על כשלונה בפרוייקט קידום הוודאות, אלא מקובלנות מיזנטרופיות על כך
שהפרוייקט הצליח כל כך עד שהיא נוטה להשתלט על כדור הארץ כולו.[9]
לא מדובר בתהליך חד-חד ערכי, ובניגוד לעוד חוכמה מקובלת, הזמן איננו
רופא גדול והוא לא מרפא הכל, ושינויים בחיי האדם תלויים בין השאר במעשיו או
במחדליו. זה הרקע למה שניתן לכנות 'פרדוקס הודאות באי-הוודאות'. בעת העתיקה היה זה
מושג האלוהים שסיפק את הודאות הנכספת, וככל שהעמיקה אחיזתו של אלוהים בגרסא
מונותיאיסטית כל-כוללת, בשלב ראשון על ידי הנוצרים ואחריהם בידי המוסלמים, כך הלך
האדם והתרחק מודאויות ממשיות הנוגעות לתנאי חייו. תמורה דרמטית בתחום זה החלה
להתרחש ככל שיותר ויותר בני אדם ניתקו בין הודאות האמונית לבין זו הארצית (ניוטון
למשל שנחשב ובצדק לאחד מגדולי המדענים אי פעם, היה אדם רליגיוזי שאף נטה למיסטיקה
ולנומרולוגיה),[10]
או שויתרו לחלוטין על תענוג הודאות האלוקית.
כך או כך התוצאה היתה המהפכה המדעית ששילבה מ"הרגע" הראשון
שלה היבטים שימושיים ותיאורטיים, שהזינו זה את זה, ובשילוב עם המניעים החומריים
(הכלכלה והפוליטיקה של הכלכלה), יצרו את השפע האנושי חסר התקדים שהביא את קיצו של
מצב הדברים שהפך את חיי האדם כפי שהגדיר זאת ג'ון הובס באמצע המאה ה-17 במלים
הידועות ל"בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים" (באנגלית זה נשמע עוד
יותר רע: the life of man… solitary, poor, nasty, brutish, and short).[11]
מדובר בפרדוקס מכיוון שככל שויתר האדם על יומרת הוודאות האלוקית המלאה, כך הצליח
לפלס דרך ולהמשיך את פרוייקט הרחבת והעמקת הוודאות החלקית בה החל בתקופה
הפרה-היסטורית.
ד.
כאן אמורה היתה 'להסתיים ההיסטוריה'. תעשיית הבידור מקדישה נתח מכובד
לפיקציות של מדע בדיוני, המבוססות רובן ככולן על מציאות נטולת מחסור. אמנם האדם
נותר אדם, יותר על בדידותו ופחות על עוניו, פחות על קוצר החיים ויותר על אכזריות
מסוגים כאלו ואחרים, אבל בעתיד המדומיין הזה כל מה שהניע את האדם ברבע מליון השנים
הראשונות לקיומו כבר לא רלבנטי. אין בעיה של הגנה בפני כוחות הטבע (האדם שולט בהם
במידה מספקת), אין בעיה של אנרגיה (היא קייימת בשפע, היא איננה מזהמת והיא כמובן
מתחדשת ונוחה וזמינה לתפעול מה שמבטיח העלמותם של מניפולטורים כמו אלו החיים היום
ברוסיה או בסעודיה), כך כמובן גם מזון וגם בריאות היא בעיה זניחה. מה נותר?
הפוליטיקה. כי בני אדם ומה שהם יצרו בדמותם ובשילוב דמותם (סייברבורגים למיניהם)
ממשיכים להיות בני אדם, ולכן, עם כל הכבוד לפוקויאמה או למילנריסטים מכל מניני
צבעים שקדמו לו, ההיסטוריה לא באה לקיצה.
ואמנם, עוד לפני שהוגשמו תחזיות המדע הבדיוני בסגנון אסימוב-סטארטרק, הופיע
מחדש שיח אי-הוודאות, שפרץ משבילי הבוץ בעיירה היהודית במזרח אירופה, ודרך מנהרות
הרכבת התחתית בניו יורק הפך לגיבור תרבות. יש כאן מעין סגירת מעגל אלגנטית: אחרי שצמח
ההומו-סאפיינס והחל לחרוג ממגבלותיו הטבעיות, הוא נהיה ל"ממציא של מחר",
'מחר' שהתאפשר רק מהמצאה של שיטות וחפצים משפרי-וודאות. בשלב זה הוא נח מעט על זרי
ההמצאה, ואת המבט הפנה במעלה 'הציר',[12] אל
עבר הוודאות הטרנסצנדנטית כמענה לידיעתו המבטלת את עצמו ("מה אנוש כי תזכרנו"[13]) ואז
החל לוותר על המצאת המחר המוחשי לטובת געגועים אפוקליפטיים-אסכטולוגיים. כאשר החל
האדם לשאול מה באמת למעלה, הוא החל להבין טוב יותר גם את הלמטה. והנה הגענו למאה
ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, אך חלקנו משועממים עד מוות ולכן
נוטים לאמץ מחדש את מיתוס אי-הוודאות, אם לשם שעשוע אם לשם אנטי-פוליטיקה שהיא ללא
ספק האיום האסטרטגי הגדול ביותר על האנושות.
ה.
באיזה אופן שיח אי הוודאות הוא תשובה לשיעמום? תשאלו את נטפליקס, HBO, כאן-תרבות וכן הלאה. אין
דבר נעים יותר כנראה מלשבת ספון בבית חכם, מזגן ביד ימין ובירה ביד שמאל, ולעשות
בינג' ובתוך כמה שעות לסבול עם הגיבורים החטובים שלל תקלות, צרות, הפיכות, שריפות,
מלחמות, מטאורים נופלים, הרי געש מתפרצים, מפלצות בגודל מיתולוגי, מיתוסים
מפלצתיים על מכונות שהשתלטו על האנושות, על הבית הלבן קודם כל ועל בלפור כמובן,
ועל תעשיית התרופות לפני זה ועוד קודם לכן על החיסונים ועל מזג האוויר, ונעבור
לפרסומות. התרבות הזו מצליחה להפוך אפילו את תחזית מזג האוויר למופע אור-קולי של
סנסציה והפחדות, וגם שדרי הספורט יודעים לדקלם את נוסחת הפלא של תעשיית אי-הוודאות:
"ללא תקדים". כל מסירה היא "היסטוריה", כל דריבל הוא
"ללא תקדים", כל גול "לפנתיאון".
אבל שיח אי הוודאות הוא איום אסטרטגי כאמור, כי עם כל הכבוד לתעשיית
הפגת-השיעמום, היא לא מזיקה ולא פעם אפילו עשויה לא רע ואין שום דבר פסול במעט
קתרזיס. לעומת זאת, שיח אי-הוודאות הוא התשתית של שיח-הנראטיבים הנשען מצידו על
חוכמה עממית מקובלת לפיה לא רק שאין אמת או שלכל היותר היא 'עוברת באמצע', אלא
שהואיל ולכולם יש "אינטרסים" הרי שאי אפשר ואסור להאמין לאף אחד. ומכאן
שאין אפשרות לתכנן שום דבר ("טראכט" ביידיש), כי תכנון נשען על מידע
שהואיל והוא לא קיים אלא הוא ביטוי למשחקי כוח, הרי שמעצם הגדרתו ככזה אין טעם
לתכנן ואם אין טעם לתכנן בוודאי שאין מה לדבר על פתרונות ועל תיקון ועל מידתיות.
'כל הפוליטיקאים מושחתים', זה ברור, 'ירושלים המקום הקר ביותר בעולם: 120 מתחת
לאפס' ושאר חוכמות עממיות, כולל פרי עטם של טובי המוחות וגדולי הסופרים,[14] שכל
כולן אומרות דבר אחד ודבר אחד בלבד: אין לנו על מי לסמוך אלא על אף אחד שבשום מקום.
אז זהו: הפוך גוטה, הפוך. תולדות האנושות מלמדות שהגם שבני אדם עלולים להתנהג בטיפשות, והגם שהם ללא ספק - גם החכמים והמוכשרים בקרבם - מסוגלים לטעות והם אכן טועים,כל עוד הקפיד האדם להבחין בין אי-וודאות סתמית (מבחינה זו שאין היא בשליטתו, כמו תנועת המאגמה בלב כדור הארץ) לבין אי-וודאות ברת-פיענוח, הוא הלך וכבש את הטרה-אינקוגניטה של איומי הקיום שלו, והוא, ולא אלוהים, ולא מלאכים, הצליח ליצור לעצמו סוג של גן עדן עלי אדמות. ומה שהיה לפני 200 אלף שנה אין סיבה שיפסיק אי פעם. אנשים גם, לא רק, גם משקרים. אנשים אבל גם אומרים אמת. אינטרס הוא לא מלה גסה. בעברית היא נשמעת מצוין: עניין. לאדם יש עניין בחייו ועניינו בחייו יוצרת שלל עניינים, חלקם מופשטים חלקם מעשיים, חלקם טכנולוגיים חלקם אמנותיים. לאנשים שונים יש עניינים, כלומר אינטרסים שונים? נכון. אבל אנשים שונים הם קודם כל אנשים ולכן הם לא רק שונים אלא גם דומים. והדמיון בין בני האדם מרחף מעל השוני כאור מעל פני תהום. לאור הדמיון, על אף השוני, תוקנו לא מעט תקלות הקשורות בחיים האנושיים.
[1] "Life is What Happens To You While You’re Busy Making Other
Plans", מתוך השיר Beautiful Boy
[2] בבלי, חולין, ז', ב'.
[3] פוקס, א. (1976). מדינה וחברה ביוון – מחקרים בתולדות
יוון הקלאסית וההלניסטית. ירושלים: ביאליק.
[4] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9C_%D7%A2%D7%A8%D7%93; והשוו: https://www.parks.org.il/reserve-park/%D7%92%D7%9F-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%AA%D7%9C-%D7%A2%D7%A8%D7%93/
[5] על 'מושגים כורכים' ראו: ויינריב, א. (1987), חשיבה
היסטורית. האוניברסיטה הפתוחה. והשוו: https://www.textologia.net/?p=954
[6] המלים 'אנטישמיות' או 'אידיאולוגיה' למשל הן מלים
שלא היו קיימות לפני המאה ה-19, מה שלא מפריע אפילו להיסטוריונים מדופלמים לעשות
בהן שימוש כאילו הן נוצרו אי אז בששת ימי בראשית. דוגמאות רבות יש לתופעה מצערת זו,
שהיא מצערת מכיוון שכל מה שעומד לרשותו של מדען הרוח והחברה הם מלים, ומלים
שמלכתחילה מתקשות לתאר מציאות, דורשות דיוק, ולמרבה הצער נטייה רווחת במדעי החברה
והרוח היא ההפך הגמור, לא פעם מתוך בורות, ומדי פעם בכוונת מכוון הנובעת מאג'נדה
פוליטית כזו או אחרת. כך למשל יכול להרשות לעצמו מלומד מדופלם ונוכח-ציבורית כמו
אשר עידן, לדבר על מדע במונחים של דת, וזו כאמור דוגמא אחת מיניה רבות, רבות מדי.
ראו: עידן, א. (1990), מה היא אידיאולוגיה, דביר: תל אביב.
[7] כמו למשל שגשוגה, בעיקר בארה"ב כמובן, של
התפיסה "המוכיחה" שהארץ שטוחה. ראו: https://physicsworld.com/a/fighting-flat-earth-theory/. והשוו: דוקינס, ר' (2008). יש אלוהים? –
האשליה הגדולה של הדת, תל אביב: עלית הגג.
[8]
מילוא שבתי, ד. (2009). המצאת המחר. תל אביב: הקבוץ המאוחד.
[9]
הררי, י.נ (2018). 21 מחשבות על המאה ה-21. תל אביב: כנרת זמורה
ביתן דביר.
[10]
גריבין, ג' (2010). היסטוריה של המדע 2001-1543. תל אביב: ידיעות ספרים.
[11]
Gat, A.. גת מראה כיצד הפך השפע
והשגשוג חסרי התקדים לבסיס ליצירתן של דמוקרטיות המקפידות על זכויות אדם, וליצירתה
של מערכת בינלאומית המצליחה לפתור את הקונפליקטים בתוכה בהרבה פחות אלימות מזו
שאיפיינה אותה עד למאה ה-18. טיעונו של גת מנוגד ברוחו לחוכמה המקובלת בימינו
במדעי החברה והרוח, אך למרבה הפלא היא מקובלת אפילו – אמנם מבלי שהוא נדרש, מסיבות
של האג'נדה המיזנטרופית שלו, להשלכותיה ולמשמעותה – על הרינ"ה (רבנו יובל נח
הררי). ראו ספרו: קיצור תולדות האנושות, תל אביב: דביר, עמ' 370-368, שם הוא מציין
גם את מדינת ישראל, לא פחות, כאחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם. וראו מאמרי: https://udimanor.blogspot.com/2013/01/blog-post_18.html#more
[12]
הכוונה לתיזת 'הציר' של יאספרס, ראו: אייזנשטאדט, ש. נ (2002).
הציוויליזציה היהודית – הנסיון ההיסטורי היהודי בפרספקטיבה השוואתית וגילוייו
בחברה הישראלית. באר שבע ושדה בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון.
[13]
תהלים, ח', ה'.
[14]
ראו דבריו של ש"י עגנון על הפוליטיקה ועל עיסקי ציבור ב'ספר
המדינה' ב'שירה' ובעוד יצירות.