366-2 הידע והשאלה
עוד 366 מלים על ידע. הפעם נקודת המבט היא לא התשובה אלא השאלה. כי השאלה היא תמיד מה השאלה. והשאלה היא כמובן סובייקטיבית. אבל ידע ראוי לשמו – ובלבד שהוא נחוץ ככזה (כי יש שאלות שאין עליהן תשובה מדוייקת, כמו למשל כמה כוכבים יש ביקום, או שאלות שכל תשובה עליהן טובה באותה מידה, כמו למשל מה משמעות החיים) – מבוסס על מתודה אובייקטיבית.
והנה פתרנו את הבעיה הרווחת בשיח השטחי של ימינו, לפיהם 'אין דבר כזה אמת' וכן הלאה. אכן, יש דברים שאי אפשר לברר בשום דרך (מדוע אחד אוהב מוזיקה כזו והשני לא יכול לסבול אותה, או מדוע אחד אוהב את הים והשני סובל מכל רגע שהוא נמצא על החוף), אבל יש הרבה מאד דברים שבהחלט אפשר לברר וגם כשמגיעים למבוי סתום, הרי שאם המתודה שנבחרה היתה המתודה המדעית, הרי שגם המבוי הסתום איננו סתום לחלוטין אלא יש סיכוי שיום אחד הוא יפרץ. כמו למשל במקרה של מחלת הסרטן, או הוירוס התורן שהחליף וירוסים אחרים ויפנה מקום לוירוס התורן הבא.
השאלה אם כן היא המוקד. ומה קורה כשאנשים לא יודעים לשאול שאלות? נו, על כך כבר נכתב במשנה, 'את פתח לו', וזה תפקידו של המחנך, תשאלו את סוקרטס או את האנשים האלמונים שכתבו את ספר שמות בעיקר, אבל גם את בראשית ואת דברים ובעצם את החומש כולו, ספר המדריך למחנך המקורי, אחד מהטובים ביותר.
אבל בדרך כלל לאנשים יש שאלות מוכנות ואם אין להם הן עולות כאשר הם נתקלים במשהו שהם לא מכירים. ניקח למשל אנשים שמגיעים לסיור בעיר צפת. נניח שהשאלה שלהם היא מה תרומתה של העיר לתולדות הרוח והיצירה היהודית. זוהי שאלה לגיטימית בדיוק כמו השאלה מדוע צפת התרוקנה מערבים במאי 1948.
אלו שתי שאלות שונות שהקשר ביניהן אפילו לא הכרחי. ועל שתיהן אפשר לענות באופן סובייקטיבי (אגדות, פולקלור, נראטיבים או סתם שקרים) ואפשר לענות בשיטה המדעית כלומר באמצעות שורה ארוכה של מקורות: ארכיונים, עדויות וכן הלאה, וכמובן הדבר החשוב ביותר: ההקשר ההיסטורי בלעדיו עובדה היא סתם פיסת מידע חסרת מובן.
בקיצור, אנשים מתבלבלים לחינם בין האובייקטיבי לסובייקטיבי כי הם חושבים שמדובר בשני דברים המנוגדים אחד לשני. למעשה הניגוד הוא רק בשלב השני. בשלב הראשון - שלב השאלה - האובייקטיביות כמעט לא קיימת. היא אפילו מיותרת. בשלב השני כאמור, היא הכרחית. תנאי לשימוש מועיל במתנה שקיבל האדם מהטבע הוא לדעת להבחין בין שני השלבים הללו.
והנה פתרנו את הבעיה הרווחת בשיח השטחי של ימינו, לפיהם 'אין דבר כזה אמת' וכן הלאה. אכן, יש דברים שאי אפשר לברר בשום דרך (מדוע אחד אוהב מוזיקה כזו והשני לא יכול לסבול אותה, או מדוע אחד אוהב את הים והשני סובל מכל רגע שהוא נמצא על החוף), אבל יש הרבה מאד דברים שבהחלט אפשר לברר וגם כשמגיעים למבוי סתום, הרי שאם המתודה שנבחרה היתה המתודה המדעית, הרי שגם המבוי הסתום איננו סתום לחלוטין אלא יש סיכוי שיום אחד הוא יפרץ. כמו למשל במקרה של מחלת הסרטן, או הוירוס התורן שהחליף וירוסים אחרים ויפנה מקום לוירוס התורן הבא.
השאלה אם כן היא המוקד. ומה קורה כשאנשים לא יודעים לשאול שאלות? נו, על כך כבר נכתב במשנה, 'את פתח לו', וזה תפקידו של המחנך, תשאלו את סוקרטס או את האנשים האלמונים שכתבו את ספר שמות בעיקר, אבל גם את בראשית ואת דברים ובעצם את החומש כולו, ספר המדריך למחנך המקורי, אחד מהטובים ביותר.
אבל בדרך כלל לאנשים יש שאלות מוכנות ואם אין להם הן עולות כאשר הם נתקלים במשהו שהם לא מכירים. ניקח למשל אנשים שמגיעים לסיור בעיר צפת. נניח שהשאלה שלהם היא מה תרומתה של העיר לתולדות הרוח והיצירה היהודית. זוהי שאלה לגיטימית בדיוק כמו השאלה מדוע צפת התרוקנה מערבים במאי 1948.
אלו שתי שאלות שונות שהקשר ביניהן אפילו לא הכרחי. ועל שתיהן אפשר לענות באופן סובייקטיבי (אגדות, פולקלור, נראטיבים או סתם שקרים) ואפשר לענות בשיטה המדעית כלומר באמצעות שורה ארוכה של מקורות: ארכיונים, עדויות וכן הלאה, וכמובן הדבר החשוב ביותר: ההקשר ההיסטורי בלעדיו עובדה היא סתם פיסת מידע חסרת מובן.
בקיצור, אנשים מתבלבלים לחינם בין האובייקטיבי לסובייקטיבי כי הם חושבים שמדובר בשני דברים המנוגדים אחד לשני. למעשה הניגוד הוא רק בשלב השני. בשלב הראשון - שלב השאלה - האובייקטיביות כמעט לא קיימת. היא אפילו מיותרת. בשלב השני כאמור, היא הכרחית. תנאי לשימוש מועיל במתנה שקיבל האדם מהטבע הוא לדעת להבחין בין שני השלבים הללו.