366 פעם 366

366 מלים על טכניקה שימושית ליצירת ספק שמטרתו לא לקדם עולם טוב יותר אלא לשמר בעיות מסובכות. מלה טובה קודם כל על יצירת הספק.  ספק הוא עניין חיוני שאי אפשר להגזים בחשיבותו. בעולם מתוקן לא היינו אמורים להתפעל ממנו יותר משאנו מתפעלים מהיכולת האנושית (המאפיינת את עולם החי בכללותו) לנשום. כי ספק – כמו נשימה, אם כי באופן מורכב בהרבה – הוא תנאי לקיום. נשימה היא אוטומטית ולכן לא תלויה לא ברצון טוב ולא בערכים ולא בנראטיבים ולא בשום אינטרס פוליטי.  היפוכו של דבר לגבי הספק. הוא תנאי לקיום מכיוון שמבחינה אבולוציונית הוא שייך למנגנונים שתפקידם להבחין בין עמית לטורף, בין איום לכלום, בין סיכון לסיכוי. אם כך, מדוע ואיך הפך הספק לדבר שיש להטיל לגביו ספק? וחמור מכך: כיצד נוצרה טכניקה מיוחדת במינה, 'פוסט-מודרנית' על פי מיקומה על ציר הזמן, שעושה שימוש בספק במטרה הפוכה מזו שלשמה הוא נוצר: להבטיח את הקיום האנושי ולשפר אותו. הטלת הספק בספק קשורה ישירות למצב האנושי החברתי-תרבותי, כלומר העל-טבעי או הלא-טבעי כלומר המלאכותי (במובן הפשוט ואפילו הטוב של המלה). כי הטלת ספק לא הופכת את

366 מלים על 'קץ ההיסטוריה'. בכל יום נולד הגאון שרוצה לשים קץ להיסטוריה. הדבר המתיש והמשעמם הזה שכל עיון בו מוביל לאותה נקודת מוצא: כל דבר הוא נקודת מוצא, כל סוף הוא התחלה חדשה, אין חדש תחת השמש והדבר הקבוע היחיד הוא שינוי. כל הקלישאות הללו, כמו רוב הקלישאות, מדוייקות להפליא. למה? כי מה לעשות וקלישאות נוצרו בדיוק בשביל לקצר דרכים, באמצעות מעט מאד מלים. אבל מדובר בקלישאות ולא בקלישאה, בדרכים ולא בדרך אחת. וכל זה מסתכם במלה מעצבנת במיוחד את הדור הצעיר שכבר נמאס לו ממנה: המורכבות. ובקיצור עד כאן: היסטוריה היא תולדות המורכבות. ומי שרוצה לחסל את ההיסטוריה מתקומם נגד המורכבות.  וכשהעולם מורכב (והוא מורכב מהרמה האינטרגלאקטית שלו עד לשערה האחרונה של המדוזה) ומי שתופס עצמו כנזר הבריאה (וגם אם לא נוח לו מסיבות של 'הכלה' לעשות שימוש בביטוי הזה, הוא יודע שרק האדם ניחן ביכולות יוצאות דופן לשנות את המציאות ששאר מרכיבי הטבע, דוממים וחיים גם יחד, בדרך כלל מתאימים עצמם אליה) בוחל במורכבות הוא למעשה מקיים אקט של התאבדות. אין לי בעיה עם התאבדות כל עוד היא נעש

366 מלים נוספות על הפער ותחושת הפער.  סיכום קצר של הפרק הקודם במלים אחרות: הבעיה להבנתי היא שתחושת ותודעת הפער ומה שנגזר מהן -רצון לשינוי או מאמץ לשימור – ממשיכות מסורת ארוכה מאד של ויכוח מוסרי-חברתי עתיק יומין כשלמעשה תנאי החיים השתנו באופן מרחיק לכת. או במלים ממש אחרות: רוב המתקנים (ולמרבה המזל גם רוב השמרנים) מתאמצים לסגור את האורווה אחרי שכל הסוסים ברחו. אם עד לפני דורות ספורים פער כלכלי פירושו היה לא פעם ובמקרים רבים אפילו תמיד עניין של חיים ומוות, הנה היום לא זה המצב. המצב הזה הוא תוצר של עבודה מאומצת ומשותפת ששילבה רעיונות, זיעה, תכנון, טכניקה, יכולות אירגון וניהול. איפה הכסף אתם שואלים? בכל אחד מהמרכיבים האלו. כסף לכשעצמו חסר ערך. כל ערכו הוא בערך שאפשר לייצר על ידי השימוש בו כבמכשיר לטיפוח רעיונות (חינוך ותרבות ומדע), להבטיח פרנסה לאלו שתורמים זיעה, ותכנון וטכניקה ואירגון וניהול. המצב הזה בלתי הפיך, אלא באסון בקנה מידה קוסמי-אסטרונומי, שלאנושות(כמו לדינוזאורים לפני 65 מליון שנה) אין (כרגע) שום יכולת להתמודד עמו (וארמגדון הוא סרט נהדר, אבל הוא [כרגע]

366 מלים על תחושת הפער, שמבחינות מסויימות היא יותר תחושה מאשר פער. כן, לפני שמאבדים אותי כבר בשורה הראשונה: יש פערים עצומים בחברה המודרנית. אזרח אחד יכול להשתכר 31 שקל לשעה ואילו השכן (המטאפורי) שלו ירוויח בכל שעה 3100   (24/7). ללא ספק: לפערים בין 60 אלף ₪ בשנה לבין 11 מליון לשנה יש חשיבות עצומה, אבל כדי לדון בתחושת הפער בשיבתה כתחושה, יש להפנות את   המבט אחורה, ולא הצידה. 5000 ₪ בימינו, עליהם יש להוסיף מסגרות-תשתיות שאפשר אולי לכמת לרמת פר-קפיטה אבל אין טעם כרגע לעשות זאת, לא רק שווים הרבה יותר מהשכר המקביל בשנת 1897 לצורך העניין, אלא שלצורך השוואה היסטורית גובה השכר הוא לא נקודת הייחוס הנכונה, אלא מכלול תשתיות החיים. הנה השורה התחתונה של היסטוריון: האזרח הנמצא היום בתחתית הסולם החברתי-כלכלי (וכן, אני יודע שמשתכרי שכר מינימום הם לא נמצאים בשלב הנמוך ביותר אבל שוב, לא זה המקום להכנס להבחנת המשנה החשובה הזו), עשיר ממקבילו לפני 130 שנה באופן דרמטי ההופך את ההשוואה לכמעט לא מעשית (כפי שנוהגים לומר בהקשרן של השוואות בעייתיות: 'זה כמו להשוות מלפפונים לברווזים').

כמה מאות מלים על תפקידה של מורשת היסטורית ומה הוא בהחלט לא תפקידה ולאן מובילים אותנו מעוותי שכל 'משמאל' או 'מימין'. אפשר היה להסתפק בדוגמא של רבין ואלטלנה אבל היא רק אחת, כי יש על הדרך את גנדי, ואת אלון, ובאמריקה יש בלי סוף שמות, וגם בבריטניה, ואיך אפשר בלי קולומבוס הקולוניאליסט, ודוד המלך, ועוד ועוד.   הטענה פשוטה בתכלית: על פי ההגיון הרדיקלי השכיח בימינו, אין להנציח מורשתו של אף אחד, כי בעוד דור או שניים, יתחוור בוודאות שהמורשת של איקס פוגעת ברגשותיו של מישהו.   "כי אשה כושית לקח" אמר משה כנגד אהרון. משה אמר "כושי"? למחוק את התנ"ך. גוטמן כתב על 'ספינת הכושים' (כן, גוטמן כתב על ספינת הכושים)? – לשרוף את בית גוטמן ולשנות את שם הרחוב המנציח את שמו. הרעיון ברור, נתמקד לרגע ברבין ואלטלנה.   העובדות הן אלו: רבין הגיע לחופשה (זו היתה ההפוגה הראשונה) כשאנשי אצ"ל החלו לבצע בתל-אביב את העבירה החמישית שלהם כנגד המדינה (הארבע הקודמות: הבאת ספינת נשק ללא אישור של הממשלה; עריקת חיילים מבסיסיהם; ירי על חיילי צה"ל בחוף ויתק