366-95 המשך חינוך חברתי-פוליטי כתנאי לאינדיבידואליזם

366 מלים נוספות על 'חינוך חברתי-פוליטי', כזה שאיננו פוגע באינדיבידואליזם החופשי – שהוא מטרת החברה החופשית אחרת היא איננה חופשית לא משנה מה כתוב בחוקה שלה (ונזכיר שבין 1945 ל-1990 היו באירופה לא מעט מדינות שהצהירו על עצמן כעל 'דמוקרטיות עממיות' ואפילו החזיקו חוקות מפוארות, כשלמעשה הן היו מדינות טרור לכל דבר ועניין).

חינוך כזה למעשה רוקד ריקוד דומה על משולש שווה צלעות בערך, שקדקודיו הם אלו: היחיד, החברה, הכלכלה.

הקדקוד הכלכלי בנוי קודם כל על עובדת-התלות המוחלטת של היחיד בציבור. אבל אין מכך שום מסקנה חד משמעית לגבי שאלת תפקידו של היחיד בכלכלה כזו, וגם לא לגבי שאלת אופן יצירת וחלוקת העושר הנוצר באופן מחוברת. אלו שאלות עקרוניות ולכן אידיאולוגיות ולכן פוליטיות. בעולם מתוקן מרווח העימות הפוליטי סביב השאלות הללו אמור להיות מצומצם לכלל הדיון בסוגיות הענייניות המגבילות באופן אובייקטיבי צעד כלכלי כזה או אחר – סביבה למשל.

בקדקוד החברתי אין תלות ברמה הזו. עם זאת, מסתבר שגם המזנטרופים שביחידי-זמננו, אלו המופיעים בסרטים בחדרים מעופשים  עמוסי עטיפות של ג'נק-פוד מול מסך, הנה גם הם מול מסך. 

רובנו לא כל כך אינדיבידומתבודדיסטים, ולכן מנקודת מבטו של החינוך, הריקוד מתבצע על הרצף שבין רצון לשייכות לבין השאיפה לאותנטיות, לביטוי עצמי. תולדות האמנות המודרנית הן תולדות הריקוד הזה, שהוא – הריקוד – גם נמשל וגם משל.

בקדקוד האינדיבידואלי (פשוטו ותרתי) מתנהל כל הריקוד המסובך הזה, כי אכן המציאות כולה וגם זו האנושית מורכבת מיחידים-מיוחדים-ואחדים, והדברים ידועים (עפ"י שמועות אין אפילו שני גרגרי חול זהים, בוודאי לא מדוזות).

ובכן בעולם מתוקן, חינוך לאינדיבידואליזם מחייב אימון בריקוד הנע בין הרצון לביטוי עצמי לבין תודעת השייכות והתלות.

מכאן שאין מנוס מחינוך חברתי-פוליטי, גם במצב הנוכחי וגם במצב האפשרי.

במצב הדברים הנוכחי חובה לנקוט חינוך כזה, כי מצב הדברים הנוכחי הוא רע למדי: מצד אחד ריבוי סקטורים המחנכים לריחוק, ניכור ולחיים על חשבון אחרים, ומצד שני ריבוי מסגרות חינוך המקדשות את ערך האינדיבידואליזם התלוש, בשם סיסמאות כמו 'חינוך דמוקרטי', 'הכלה' וכד'. ככה לא בונים לא חברה ולא פוליטיקה שאמורה לשרת את כולם.

במצב הדברים האפשרי, הרצוי, הראוי, חינוך חברתי-פוליטי כזה ימשיך להוות צורך ובסיס כי מה לעשות ושום דבר מהדברים עד כאן הם אינטואיטיביים או מובנים מאליהם. 

לא פחות חשוב: גם במציאות של הרמוניה אנושית, האנושות תאלץ תמיד לקבל הכרעות ביחס לסביבה הלא-אנושית, שאין לה שום כוונות הרמוניות או דיסהרמוניות, פשוט כי אין לה כוונות כלל.