366-104 רגש ושכל אמפתיה אנטיפתיה ולמה שלמה ארצי טועה
בערך 366 מלים על הנטייה המוזרה של מחנכים לוותר על חתירה לאמת לטובת שלום בית של 'נראטיבים'.
התופעה מוכרת כמובן וניתן לסכמה במלים האלמותיות של שלמה ארצי, 'אני חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים'.
האנטומיה ברורה וידועה. כל מרכיב בזהותו של רוב, נגיד 'מעטים מול רבים' במלחמת העצמאות, או שואת היהודים, או התמקדותה של הציונות בבניין הארץ, או האתוס השוויוני של תנועת העבודה, כל אלו הם מראש 'מיתוסים' שיש 'להעביר תחת ביקורת' במקרה המינימלי,' לנפץ' במקרה הראוי יותר.
לעומת זאת, כל מרכיב בזהות של מיעוט, כמו למשל דיכוי נשים, עוינות לאחר ולזר, התעקשות על אמונות תפלות, דינים תיאולוגיים כאלו ואחרים, שימור מפתחות של הבית ביפו, וכן הלאה, כל אלו הם ביטויי אותנטיות במקרה המינימלי,' נראטיב קדוש' במקרה הראוי.
מה שמעורר התפעלות גדולה עוד יותר, היא העובדה שכמעט כל מי שאוחז בפירכה האבסורדית הזו (מדידת מרכיב זהות בכפוף ליחסי כוח פוליטיים, המתאפיינים על פיה בדיכוי תמידי של המיעוט על ידי הרוב מעצם היותו מיעוט הנתון לחסדי הרוב), מקפיד לשכוח שהפרדיגמה הביקורתית וההומניסטית לא יכלה לבוא לעולם ולהפוך למובן מאליו, ללא הקפדה אמיצה שיטתית וחופרת על האמת, בלי שום קשר לשאלות של רייטינג, לא נעים וכן הלאה.
במלים אחרות, עצם המודעות לחולשת המיעוט (במידה שאכן היא - ולא פעם היא בהחלט, אבל לא תמיד - מתקיימת) לא היתה מתאפשרת אילו האנטומיה הנוכחית 'השלמה ארצית', היתה שלטת.
חמור מכך. הפשטנות השלמה עמארצית הזו (ואין לי עניין עם האיש עצמו אלא אם אותה שורה בשיר המסכמת תופעה) באה על חשבון הבחנות משנה מיעוטיסטיות חיוניות, הנובעות מצרותיהם של מיעוטים מוכללים.
או בעברית: דיבור שטחי על 'דיכוי ערבים' בא על חשבון הבחנת משנה בין ערבים מבוססים וחזקים מכל בחינה לבין ערבים חלשים ומודרים מכל בחינה.
אותו הדבר לגבי הכללות נבובות כמו 'אלימות במשפחה' כאילו שיש מישהו שהוא בעד אלימות במשפחה ושלכן דרך מלך 'להתמודד' נגד התופעה היא 'להפגין נגדה' בסגנון שלמה ארצי, כשלמעשה מדובר בצעד סמלי שמה שיש בו אין בו שום חידוש, ומה שאין בו אין בו כי הוא מתמקד בסמל ולא במהות שלצורך בפיענוחה יש להפעיל שכל ישר ומבחין, המתאמץ לזהות היכן מתקיימת אלימות במשפחה, כלפי מי, איך, איפה ומתי, סדרה של שאלות שהתמודדות עימן הוא תנאי להתמודדות עם הבעיה.
זוהי טרגיקומדיה היסטורית שיכולה היתה לשעשע לולא מדובר היה בעניינים רציניים המשליכים על כולנו.
התמודדות עם אתגרי חברה דורשת יותר מאמפתיה ריקה שהיא, כך מסתבר, מתכון בטוח להמשך האנטיפתיה.
התופעה מוכרת כמובן וניתן לסכמה במלים האלמותיות של שלמה ארצי, 'אני חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים'.
האנטומיה ברורה וידועה. כל מרכיב בזהותו של רוב, נגיד 'מעטים מול רבים' במלחמת העצמאות, או שואת היהודים, או התמקדותה של הציונות בבניין הארץ, או האתוס השוויוני של תנועת העבודה, כל אלו הם מראש 'מיתוסים' שיש 'להעביר תחת ביקורת' במקרה המינימלי,' לנפץ' במקרה הראוי יותר.
לעומת זאת, כל מרכיב בזהות של מיעוט, כמו למשל דיכוי נשים, עוינות לאחר ולזר, התעקשות על אמונות תפלות, דינים תיאולוגיים כאלו ואחרים, שימור מפתחות של הבית ביפו, וכן הלאה, כל אלו הם ביטויי אותנטיות במקרה המינימלי,' נראטיב קדוש' במקרה הראוי.
מה שמעורר התפעלות גדולה עוד יותר, היא העובדה שכמעט כל מי שאוחז בפירכה האבסורדית הזו (מדידת מרכיב זהות בכפוף ליחסי כוח פוליטיים, המתאפיינים על פיה בדיכוי תמידי של המיעוט על ידי הרוב מעצם היותו מיעוט הנתון לחסדי הרוב), מקפיד לשכוח שהפרדיגמה הביקורתית וההומניסטית לא יכלה לבוא לעולם ולהפוך למובן מאליו, ללא הקפדה אמיצה שיטתית וחופרת על האמת, בלי שום קשר לשאלות של רייטינג, לא נעים וכן הלאה.
במלים אחרות, עצם המודעות לחולשת המיעוט (במידה שאכן היא - ולא פעם היא בהחלט, אבל לא תמיד - מתקיימת) לא היתה מתאפשרת אילו האנטומיה הנוכחית 'השלמה ארצית', היתה שלטת.
חמור מכך. הפשטנות השלמה עמארצית הזו (ואין לי עניין עם האיש עצמו אלא אם אותה שורה בשיר המסכמת תופעה) באה על חשבון הבחנות משנה מיעוטיסטיות חיוניות, הנובעות מצרותיהם של מיעוטים מוכללים.
או בעברית: דיבור שטחי על 'דיכוי ערבים' בא על חשבון הבחנת משנה בין ערבים מבוססים וחזקים מכל בחינה לבין ערבים חלשים ומודרים מכל בחינה.
אותו הדבר לגבי הכללות נבובות כמו 'אלימות במשפחה' כאילו שיש מישהו שהוא בעד אלימות במשפחה ושלכן דרך מלך 'להתמודד' נגד התופעה היא 'להפגין נגדה' בסגנון שלמה ארצי, כשלמעשה מדובר בצעד סמלי שמה שיש בו אין בו שום חידוש, ומה שאין בו אין בו כי הוא מתמקד בסמל ולא במהות שלצורך בפיענוחה יש להפעיל שכל ישר ומבחין, המתאמץ לזהות היכן מתקיימת אלימות במשפחה, כלפי מי, איך, איפה ומתי, סדרה של שאלות שהתמודדות עימן הוא תנאי להתמודדות עם הבעיה.
זוהי טרגיקומדיה היסטורית שיכולה היתה לשעשע לולא מדובר היה בעניינים רציניים המשליכים על כולנו.
התמודדות עם אתגרי חברה דורשת יותר מאמפתיה ריקה שהיא, כך מסתבר, מתכון בטוח להמשך האנטיפתיה.