366-67 אין צורך ב'היסטוריונים החדשים' (שרובם לא היסטוריונים ואף אחד מהם לא 'חדש'): בן גוריון אמר הכל באופן פומבי בזמן אמיתי
366
מלים על עניין מקומם למדי, ועם כל הרצון להטיל את האחריות על מורי ומרצי, אקח את
האחריות על עצמי.
במה
דברים אמורים? במאמץ האדירים שהשקעתי בלימוד סיפורה של הנכבה במלחמת השחרור.
האינטואיציה
הציונית שלי (מהבית, מהתנועה, מביה"ס) הועמדה בספק פרי מאמץ תודעתי אדיר
שמטרתו להוכיח שהציונות נולדה בחטא, כי בכל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי
עם נרגילה, פרוייקט מפואר של שנאה עצמית בהיסטוריוגרפיה, בפובליציסטיקה, בתקשורת, בתרבות.
הדיסוננס
הבלתי נסבל הזה.
מצד אחד אתה מכיר את העם שלך ואתה יודע שלמרות כל הפגמים כולם באו
ארצה לבנות ולהיבנות בה.
מצד
שני כל הבנימוריסים (ואלו עוד איך שהוא ראויים לשמם כאנשי מקצוע – אני מהבודדים שקראו
את 'היווצרותה של הבעיה הפלסטינית' ולא הסתפקו בכריכה האחורית או בראיון ב'הארץ'
או בפולואפ בטלוויזיה, בדיג'סט של הדיג'סט של המיץ של הזבל).
או האילנפפאים
(ומי שלא ראה את שפת הגוף של בני מוריס כשנאלץ לחלוק עם הנוכל הזה אולפן טלוויזיה לא
ראה שפת גוף מימיו).
עד
שהגעתי ליומן המלחמה של בן-גוריון. לא תגידו איזה מסמך סודי. לא תגידו איזה ספר חדש.
היומן ראה אור ב-1983(!!!!!!!!!!). יותר מעשור לפני יצירת המופת של בני מוריס,
'ההיסטוריון החדש' שגילה את אמריקה.
וכה
כתוב ביומן המלחמה של בן-גוריון (כרך א' עמ' 343):
"כל
מי שעיניו פקוחות יראה ויבין שבלי מאמץ עליון לא ננצח [...] אילו היינו שואלים את
המומחים לפני ארבעה-חמישה חודשים היוכל ישוב זה לעמוד? איני מפקפק בתשובתם השלילית
[...] במשך ארבעה חודשים אלה, לא חדר האויב אף לנקודת-ישוב אחת [...] לעומת זאת
נכבשו על ידינו נקודות של האויב [...]: ערב-סוכריר, פלוג'ה, חאלסה, סאלמה, יאזור,
ביר-עאדס, עין-חדה, חאואסה, בלאד א-שייח, נוריס, כפר קנה, שפרעם, סעסע, חסאס,
חסיניה, אבו-שושה, קסטל, דרך-איוב. בחורינו עשו שמות בכנופיות, והרבה ישובים אחרים
שמספרם עולה בהרבה על אלה שנקבתי קודם בשמותיהם, נעזבו ע"י הערבים מתוך פחד".
הדברים
הללו נאמרו בפומבי, ב-6 באפריל 1948, והופיעו בעיתונות למחרת.
בקיצור,
הנה 'הנראטיב הציוני' ש"""ההיסטוריונים"""" "החדשים"
עמלו לתקן. והרי הכל נאמר פומבית ע"י ראש הישוב היהודי: לנוכח כוונת הערבים
למנוע הקמת מדינה יהודית, יצאנו להילחם, ואלו התוצאות.
עיניים
פקוחות, הקשר, עובדות.
ואף מלה על השואה כצידוק. אפילו לא אחת.
כל
השאר פטפוטי סרק שזכות הקיום שלהם נובעת מעקרון אחד בלבד (המיושם היטב במדינת
ישראל ורק כי היא מדינת ישראל): חופש הביטוי.
אבל
חופש הביטוי המאפשר את הביטוי אינו הופך כל ביטוי לאפשרות הראוייה להתייחסות.