366-64 אמנה חברתית בישראל ולמה קשה לנו היום קצת יותר מהרגיל
366
מלים על האמנה החברתית בישראל. לאמנה החברתית יש שני מימדים ברורים. האחד:
תרבותי-חברתי-כלכלי 'רך' (כלומר שאין דרך להגדירו במדוייק), והשני: פוליטי-ממלכתי
'קשה' (כלומר כזה המבוסס על כללים ברורים, תקנות, תהליכים, חוק וסדר).
אין חברה
שיכולה להתקיים ללא אמנה חברתית, בין אם נכפית באלימות כמו במדינות טוטליטריות,
ובין אם היא נתונה למו"מ בלתי פוסק כמו במדינות דמוקרטיות.
מה
פירוש 'מו"מ בלתי פוסק'? פשוטו כמשמעו: הוא מתקיים קודם כל במישורים 'הרכים'
(כמו על שאלות של צדק חברתי, מכנים תרבותיים משותפים, סובלנות וכדומה) אבל גם המישור
'הקשה' לא חומק ממנו (כי חוקים יש לפרש, וחוקים ממילא עשויים לסתור זה את זה, וחוק
איננו תמיד סדר וסדר לפעמים סותר את החוק).
לא
פחות חשוב: המו"מ הבלתי פוסק מתקיים בין שני המישורים הללו, ודוגמאות יש בלי
סוף.
אם נשאל
אזרחים של מדינות דמוקרטיות אחרות לדעתם על מצב 'האמנה החברתית' אצלם, קרוב לוודאי
שנתקשה לשמוע שביעות רצון גדולה מדי, אפילו לא במדינות שזכו לדימוי דמוקרטי חיובי
מאד, כמו המדינות הסקנדינביות, ניו-זילנד וקוסטה-ריקה.
ומדוע?
כי כפי שניתן ללמוד מהסיסמא המופיעה בדגל של ברזיל – ordem I
pogrespo – סדר וקידמה נמצאים במתח זה כלפי זה או סותרים זה את זה.
כשסדר וקידמה
נתונים במתח מפרה, כמו זה המתקיים בסוללה, מה טוב. אבל כשסדר וקידמה ניצבים זה מול
זה, האמנה החברתית נשחקת ולא פעם – יש כמה דוגמאות ידועות – מתרסקת לחלוטין.
כך או
אחרת, ברור כי לעולם לא תהיה שביעות רצון מלאה, כי תמיד תתקיים אי הסכמה חברתית
כלשהיא. וזו הסיבה שמדובר בתהליך בלתי פוסק: בחירות במועדן, דיונים ועימותים בלתי
פוסקים בזירה הרשמית (פרלמנט), החצי רשמית (העיתונות והאקדמיה), והלא-רשמית
(הרשתות החברתיות).
בישראל
סיכוייה של אמנה חברתית מראש לא היו גבוהים. 'חברה בעומס יתר' הגדירו אותה שני
הסוציולוגים הגדולים ליסק והורוביץ בספרם 'מצוקות באוטופיה'.
חמש
המלים הללו מסכמות כמעט הכל. חברה שנולדה על בסיס אוטופיה (ציונית) אך שכמעט כל
'הלקוחות' שלה סבלו מצוקה כזו או אחרת, טבעי היה שתבנה בעומס יתר.
כי זמן
לא היה כאן אף פעם. הציונות, כפי שתארה זאת פרופ' אביבה חלמיש באחד מספריה המעולים,
היתה "במרוץ כפול נגד הזמן".
קשה
מאד לבנות אמנה חברתית יציבה כשנמצאים במרוץ כפול נגד הזמן, ולא משנה כרגע מה הם
שני המרוצים, כי לא פעם מדובר ב-15 לפחות.
קשה
עוד יותר כאשר בראש המערכת עומד אדם שאת כל כוחו הפוליטי בנה על כרסום שיטתי של האמנה
החברתית שלנו.