366-61 סיכום השאלה הבטחונית מדינית
366
מלים על המצב הבטחוני-מדיני של ישראל. לא היסטוריה אלא פרשנות מבוססת היסטוריה,
ובערבון מאד מוגבל.
מההיסטוריה
המדינית-בטחונית של ישראל עולה תמונה ברורה למדי בקוויה הכלליים: כמעט ולא היתה
מחלוקת לגבי עצם עוינותו של העולם הערבי – מסיבות פנימיות ו'ענייניות' גם יחד –
למפעל הציוני.
המחלוקת
היתה לגבי שתי שאלות חשובות מאד: האחת – מה שורש העוינות? השנייה – כיצד יש
להתמודד עמה.
את התשובות
לשתי השאלות הללו ניתן לסכם בערך כך: מצד אחד היו שאמרו ששורש העוינות הוא בניגוד
ערכי מהותי בין המודרניות הפתוחה והפרוגרסיבית שהציגה הציונות, לבין המסורתיות
העויינת והשמרנית שלא העולם הערבי בכלל ושל המוסלמים שבקרבו בפרט. מצד שני היו שאמרו
שמדובר בסכסוך לאומי 'נורמלי', כמו זה שמתקיים ברחבי העולם כבר כמה דורות.
על השאלה
השנייה היו שאמרו שהעוינות, לא משנה מה מקורותיה, היא נקודת מוצא ולא נקודת סיום
וכי בכל רגע נתון יש מה לעשות, בכלל ובפרט אם מדובר בתנועה אקטיביסטית-משנת-מציאות
כמו התנועה הציונית. מנגד היו שאמרו שלא משנה מה מקורות העוינות, היא 'נצחית'
בטווח הנראה לעין (שבכל רגע נתון הוא שב ונראה לעין, בדיוק כמו המשיח) ולכן כל שניתן
לעשות הוא להתגונן (והגנה כידוע כוללת התקפה)
כפי
שניתן לראות, אין הלימה בין התשובות לשתי השאלות. במלים אחרות, גם מי שסבור ששורש
הסכסוך הוא 'תרבותי' (במובן של 'מלחמת ציוויליזציות') וגם מי שסבור ששורש הסכסוך
הוא 'לאומי-מדיני-נורמלי', עשוי לדגול בגישת התנופה והעשייה ('מומנטום' בז'רגון
הפוליטי של ישראל מראשיתה), ולהפך: בגישה 'פסימית' של סטטוס-קוו (גם מושג זה
מקורות בז'רגון הישראלי הותיק) יכול לנקוט מי שרואה את שורש הסכסוך כך או כך.
מה בכל
זאת השתנה לאורך השנים? הסביבה בתוכה פעלה ישראל והיא עצמה כמובן. דבר אחד זה לדבר
על 'סטטוס-קוו' מדיני-בטחוני כשבכל חודש נוחתים בארץ 20 אלף עולים וללא צנע רעב
ומחלות יהפכו ללחם חוקה של ישראל הצעירה, ודבר אחר זה לדבר על ססטוס-קוו כשישראל
היא בין 30 המדינות העשירות בעולם, אוכלוסייתה מונה כ-9 מליון אזרחים והיא מעצמה
טכנולוגית מהמעלה הראשונה.
באותו
אופן, דבר אחד זה לדבר על 'מומנטום' כשהעולם מחולק לשני גושים ברורים, אחד מועיל
(ארה"ב) והשני מזיק (ברה"מ) ובראש כל מדינות ערב השכנות עומדים משטרים
יציבים יחסית, ודבר אחר לחלוטין הוא לדבר על 'מומנטום' כשהעולם נתון בכאוס, ובכירי
מנהיגיו הם ליצן כמו טראמפ ובריון כמו פוטין, ואף מדינה ערבית לא יכולה להיות
מתוארת כמדינה יציבה משום בחינה שהיא.
והשאלה
הפלסטינית? היא רק נגזרת של כל זה.