366-56 על מה נלחמנו ביום-כיפור
366 מלים על מטרות מלחמת יום-כיפור.
בשלב זה, מי שטרח לקרוא את שלושת ה-366ים האחרונים, כבר מבין שבממשלה הישראלית נאבקו ביניהן שתי אסכולות מנוגדות בתכלית.
העובדה ששתי האסכולות הללו פעלו באותה מסגרת מפלגתית, אמורה להביא את האזרח המשכיל למסקנה שמפלגות הן כלי שמטרתו לאפשר למנהיגיה לעצב את החברה באמצעות המדינה (שהיא עפ"י ההגיון הזה כלי שמטרתו לשרת את החברה, שהיא הדבר החשוב ביותר).
את תולדות המלחמה האיומה הזו כולנו מכירים. ולמי שהספיק להדחיק הנה באים ימי הזכרון ושוב מפגיזים אותנו בעוד תמונות, סרטים, דמעות, עשן, זכרונות, הקלטות ופס-קול דרמטי שעושה הכל חוץ מלספר את הסיפור החשוב באמת: הסיפור המדיני.
ונזכיר שוב את תורתו-הוראתו של הרפ"ק: המלחמה (או המחדל) היא המשך המדיניות באמצעים אחרים (או באי הפעלתם).
ב-30 באוקטובר 1973 אמורות היו להתקיים בחירות. 'המערך' שזכה ב-1969 ב-56 מנדטים אמור היה לנצח שוב כפי שאכן קרה כשבבחירות שהתקיימו ב-31 בדצמבר קיבל המערך, למרות 'המחדל', 51 מנדטים.
מכאן שמותר לנו להניח שאילו לא היתה פורצת מלחמה והבחירות היו מתקיימות במועדן, המערך היה מקבל לפחות 55 מנדטים מה שהיה מאפשר לגולדה מאיר להתקדם בתהליך המדיני שמי שמנע אותו עד לאותו רגע – מול מצרים, הפלסטינים וירדן גם יחד - היה שר הבטחון דיין.
מן הצד השני של התעלה הבטיח סאדאת לשבור את הקפאון גם בדמם של מליון חיילים אם יש צורך. איומי המלחמה הללו נועדות קודם כל לתצרוכת פנים-ערבית.
ברור היה לסאדאת כפי שברור היה לצה"ל, שבמקרה של עימות 'נורמלי' לא ימותו מליון מצרים כי המלחמה תסתיים תוך כמה ימים. מטרת סאדאת היתה פריצת הסטטוס-קוו המדיני.
אלא שכדי שזה יקרה, על ממשלת ישראל היה לגייס מילואים. הואיל וצעד כזה הוא כאב ראש חברתי-כלכלי, המציאו מי שהמציאו 'אמצעים מיוחדים' שמטרתם לאפשר קבלת החלטה חד משמעית בנושא המילואים.
העובדה היא שראש אמ"ן, אלי זעירא, שליחו של שר הבטחון במטכ"ל, לא הפעיל את האמצעים המיוחדים, תוך שהוא מקפיד לומר כי 'לא צפויה מלחמה'.
הסוף ידוע. המלחמה פרצה בנחיתות של צה"ל. ביום השלישי למלחמה, הציע דיין לבצע 'איתות גרעיני' בתואנה שאנו עומדים בפני 'חורבן בית שלישי'.
לו היתה ממשלת ישראל מקבלת את הרעיון, המצב בחזיתות היה מוקפא, העמימות הגרעינית היתה מתבטלת, ישראל היתה הופכת למדינה מצורעת, ותהליך מדיני היה נמנע לדורות.
בפועל התרחש ההפך הגמור: צה"ל המשיך באופן קונוונציונלי, כבש עוד שטחים ששימשו לממשלת ישראל כקלף מיקוח לתחילתו של תהליך מדיני שסופו כידוע שלום.