366-55 על הויכוח בעניין התיישבות ובטחון בין 67 ל73
366 מלים על הויכוח
המדיני-התיישבותי ובטחוני בצמרת ההנהגה בשנים 1967 ל-1973.
כמעט כולנו שמענו יותר מפעם אחת את המשפט המפורסם של משה דיין: 'מוטב שארם א שייך ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייך'. פסוק אחר מוכר לא פחות הוא 'אנחנו מחכים לטלפון מהערבים' או משהו כזה.
הפופולריות של דיין היא זו העומדת מאחורי העובדה שרוב אם לא כל מה שיודעים רוב אם לא כל הישראלים על מדיניות ישראל בתקופה ההיא, מסתכם בשני המשפטים הללו וכמובן בדמותה 'הלא-נחמדה' של גולדה.
תוסיפו לזה את
אגדת 'המחדל' ביום-כיפור והנה אנו מקבלים את הבסיס להפצתן של תיזות חסרות שחר כמו
זו שהופיעה בספר "1973" מאת יגאל קיפניס, שכל מטרתו להוכיח לנו
הישראלים, שכשם שסרבנות שלום מצד גולדיין הביאה ב"1973" ליום-כיפור, הנה
סרבנות של ביברק עלולה להביא עלינו ממש בקרוב יום-כיפור נוסף.
האמת כרגיל שונה ובמקרה הזה הפוכה. דיין וגולדה אחזו בשתי תפיסות מנוגדות. גולדה נשענה על תכנית אלון ועל תפיסת הבטחון והמדינאות שניסח כבר ב-1959, לפיה יש חשיבות לגבולות בני הגנה וכי תהליך מדיני עם הערבים הוא אפשרות סבירה ורצויה, אבל שלאור הדם הרע בין הצדדים והנטייה של העולם הערבי לתהפוכות פנימיות, יש להעדיף הסדרי ביניים.
את גבולות בני
ההגנה אמרה תפיסה זו לקבוע באמצעות התיישבות יהודית באזורים נחוצים מבחינה בטחונית
שאין בהם אוכלוסייה ערבית צפופה.
דיין לעומת זאת, בהמשך ישיר ל'נאום נחל-עוז' שלו, הניח את ההפך הגמור: שאין אפשרות להגיע לשלום ממשי עם הערבים, שאין חשיבות לגבולות בני הגנה, ושלכן יש להמנע מכיבוש שטחים אבל שאם כבר כבשנו שטחים עלינו להתיישב בכל מקום כדי למנוע אפשרות של פשרה טריטוריאלית הנחוצה לצורך תהליך מדיני שממילא אין לתת בו אמון.
האמירות של דיין זכו לתהודה רחבה בשנים 73-67 בזכות עיתונות מעריצה ומאתרגת כמותה לא היתה מאז ועד אז.
אלא שבכך הוא פעל
כנגד הממשלה בה ישב, פעולה שתזכה את ממשיכו – שמעון פרס – בכינוי המפורסם אותו
ניסח רבין: 'חתרן בלתי נלאה'.
הממשלה קבעה וביצעה שמתיישבים בימית ולא ברפידים, בבקעה ולא ליד שכם, ממזרח לחברון ולא ממערב לה. איך אמר אלון באותם ימים? 'כל מה שאני מציע, דיין מציע להפך'.
ואיך לימד אותנו הרפ"ק (רבנו פון קלאוזביץ')? 'המלחמה (או 'המחדל') איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים (או באי-הפעלתם של 'האמצעים המיוחדים').
הויכוח על
מדיניות הבטחון וההתיישבות שנעשתה דרך דעת הקהל מבחירות 1969 עד אוקטובר 73,
המשיכה באוקטובר 1973 בדם ואש ותמרות עשן.