366-30 עלי תאנה ועמיר פרץ
366 על עלי תאנה, עמיר פרץ ועתידה של פוליטיקת הטהרנות.
כנגד פרץ טוענים שהוא 'ישמש עלה תאנה בממשלת נתניהו'.
נקדים ונאמר כבר כאן שמי שטוען את טענה הזו הוא עצמו מסתתר אחרי עלה התאנה של הטהרנות. איזה עלה תאנה גרוע יותר?
אם הדבר החשוב הוא הצורך להיות טהור, התשובה ברורה. אבל אם נקודת המבט היא הפוליטיקה, הבנת מגבלותיה, אופיה ובעיקר מטרתה, אז התשובה ברורה (והפוכה).
איך אמר רבין? 'אין לנו מדינה ספייר'.
כן, אין ספק שפרץ היה שמח לו הרשימה המשותפת של עבודה-מרצ היתה זוכה ב-15 מנדטים. למה 15? למה לא 56 כמו ב-1969? באמת, למה לא.
אני מכיר כמה אנשים חכמים למדי, שכבר עשר שנים ויותר הם מדברים על 'בניין הכוח', שתנאי לו הוא הקפדה על פילוג ברור בין כל מי שאוחז בעמדות סוציאלדמוקרטיות, לבין מי ש'נכנע להגיון הניאוליברלי'.
כפתור ופרח, איך אפשר להתנגד לטיעון כזה. אלא שבקלפי התבטא בניין הכוח הזה בירידה נאה מ-24 מנדטים ב-2015 ל-2 ב-2020.
אחת משתיים: או שאין או שיש לנו מדינה ספייר. כי אם נתניהו הוא 'אסון' (הוא לא, צונאמי זה אסון, דבר שחור זה אסון, רעידת אדמה של 7.8 בסולם ריכטר זה אסון, נתניהו הוא בעיה, לא אסון) ואין לנו מדינה ספייר, חובתו של מי שמחזיק מעצמו 'נאור' (כי נתניהו הוא 'אסון') לעשות כל מה שיש לאל ידו למיזעור הנזקים.
כמו למשל לעשות שימוש ב-24 המנדטים ב-2015 כדי לקבל תפקידים משמעותיים מאד: למשל אוצר, משפטים, חוץ, חינוך.
אבל אם נתניהו הוא לא אסון (והוא לא אסון, כאמור) אז ממילא מותר לשבת 'איתו בממשלה' (כאילו שהממשלה היא חברת-בת של נתניהו-בע"מ).
למה? כי ממשלה תהיה תמיד, והשאלה לפיכך היא לא האם יהיה שר חינוך, אלא מי יהיה שר חינוך. רפי פרץ או עמיר פרץ. לדוגמא.
והדבר המקומם ביותר אולי הוא ההתעלמות השיטתית מהכרעת הבוחר.
אלקטוראלית, נאהב זאת או לא, נתגעגע לשרת ולאשכול ולרבין כמה שנתגעגע, אלקטוראלית מפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה כחלופה שלטונית. נקודה.
אי אפשר ללמד היסטוריה, אי אפשר ללמוד היסטוריה, אי אפשר לדבר בחשיבותה של ההיסטוריה מבלי להפנים את יסוד היסודות של ההיסטוריה: השינוי.
לא כל שינוי מבורך. לא כל שינוי רצוי. אבל השינוי הסוציו-פוליטי של ישראל הוא עובדה. פרץ הפנים והסיק מסקנות. הוא לא 'זוחל לממשלת נתניהו' אלא מעוניין להצטרף לממשלת ישראל.
מי שזוחל הוא מי שממשיך לחשוב שלהיות צודק ולהיות חכם זה אותו הדבר והיינו הך.