366-6 דעות קדומות
366
מלים על דעות קדומות, מדוע הן הכרחיות ומתי הן עלולות להזיק. נסכים כי ב-99.99%
מהמקרים, למושג 'דעות קדומות' מובן שלילי. בימינו אדם נאור יעשה הכל כדי להכחיש
שיש לו דעות קדומות.
להכחשה
הזו שורשים תרבותיים עמוקים, בליבם המאמץ להתכחש לטבע האדם, מאמץ המשותף לכל הדתות,
המבוסס על הטפת מוסר כנגד המימדים הטבעיים של האדם: מהראש, דרך הבטן ועד למה שמתחת
לבטן (ותודה לפילון האלכסנדרוני).
אבל מה
עם העת החדשה והחילון שהתלווה אליה? ובכן, אירוניה היסטורית מרתקת היא שתנועת ההשכלה, אשר יצאה בחריפות כנגד הנזקים
התודעתיים שחוללו הדתות הממוסדות, הותירה על כנה את הגינוי הדתי של היסוד הטבעי
שבאדם.
וולטר
למשל שפך אש וגופרית על הכנסייה הקתולית, ועל הדרך גם השתלח ביהדות שבלעדיה הנצרות
לא היתה באה לעולם. למרבה התדהמה תנועת ההשכלה אימצה מהכנסייה את הרעיון שהאדם לא
שייך לטבע, ושכל כולו הוא מחשבה טהורה. והנה לנו האירוניה ההיסטורית:
כוהני
הדת הטיפו מוסר על כך שיש לאדם יצרים ושעליו לבטל אותם באמצעות האמונה הטהורה.
הפילוסופים
של הנאורות הטיפו מוסר על כך שיש לאדם יצרים ושעליו לבטל אותם באמצעות ביקורת
התבונה הטהורה.
אכן
כן, אמונה טהורה פגעה הן בטבע האדם והן בתבונה הטהורה שלו. אלא שאין שום סתירה בין
דעה קדומה לבין תבונה. אדרבא, בלעדי הדעה הקדומה אין ולא תתכן תבונה.
כי דעה קדומה, פשוטה כמשמעה, היא אותו מרכיב
תודעתי באמצעותו האדם (והחתול והצנונית, כל אורגניזם עם המנגנון ש'הטבע העניק לו')
ממיין את שטף העובדות אותן הוא קולט באמצעות החושים שלו.
ללא
'דיעה קדומה' אין שום יכולת לעבד מידע וללא יכולת עיבוד מידע אין אפשרות להתקיים. כי הדעה הקדומה נחוצה להכריע בשאלה האם היצור
שזז בין השיחים הוא ארנבת (ואז היא מזוני), או נמר (ואז אני מזונו).
אבל לא
מדובר 'רק' בענייני מטבוליזם אלא גם במישור התרבותי, החברתי והפוליטי. אדרבא, ככל
שסוגיית המטבוליזם עוברת מיכון, הדעה הקדומה חיונית יותר במישורים התודעתיים.
עיבוד מידע
מכל סוג הוא תנאי קיומי ומכאן שדיעה קדומה היא תכונה אנושית הכרחית. ומתי
דעה קדומה עלולה להזיק? כאשר היא מאבדת את הדינמיות שלה. שהרי תפקיד הדעה הקדומה
הוא פיענוח המציאות, ובהנתן הדינמיות של המציאות, אין לאפשר לדעה הקדומה להיות
במצב סטטי.
ותפקידו
של מי לוודא שדעה קדומה איננה נתקעת במקום? לשכל הישר, ה-,commom sense, מושג שנולד לפני כמה מאות שנים, ותפקידו
היה בדיוק זה: להיות החוש המשותף המחבר את כל החושים המוכרים, המבוגר האחראי.